האם צריך לתת יין לעניים?

דקויות

שכר, יין

בלשון ימינו שֵׁכָר מציין משקה מְשַכֵּר שאינו יין, כגון: בירה.

אולם בלשון המקרא, לפי כמה חוקרים, שֵׁכָר הוא יין חי לא מהול, שהיה חזק מאד ומשכר; יין סתם הוא תמיד מהול:

"באקלים הים התיכוני החם השורר בארץ ישראל, ניתן להפיק יין בייצור טבעי בדומה לטכניקות שהיו מקובלות בעבר, עם שיעור כוהל גבוה וסוכר שאריתי. דבר זה מאפשר לקבל יין מתוק וחזק שמשתמר זמן ממושך באופן יחסי... בשל חוזקו של היין, מקובל היה בחברה הים תיכונית בתקופת המשנה והתלמוד למזוג את היין במים. המזיגה אפשרה לאדם הממוצע לשתות יין ולהתבסם ממנו בנעימות, בלא חשש שמא ישתכר. פעמים ששתיית היין המזוג במהלך הארוחה שימשה להרוות את הצימאון ולעורר את התיאבון, ושיפרה את טעם המים הרגילים. במקומות אחדים, שתיית יין חי נחשבה לנוהג מגונה, המאפיין אנשים גסים וחסרי תרבות. שתייה מופרזת של יין שאינו מזוג (או חזק, ביחס של 1:1) באופן קבוע עשויה להביא להתנהגות אלימה. לא בכדי שתיית יין שאינו מזוג דיו הובאה בתלמוד הבבלי כאחד מהמאפיינים את התנהגותו של בן סורר ומורה (למשל בסנהדרין ע ע"א, ובתנחומא כי תצא). יתרה מזאת, שתיית יין חי נחשבה כמסוכנת לבריאות (ירושלמי, שבת ח, א). שיעורי מהילה שונים היו קיימים, החל מיין דליל ביותר (לפי הומירוס היווני ביחס של 1:20!) ועד לכמות מים שעשויה להיות סמלית (בלשון הירושלמי: "כל שהוא". ברכות ז, ה), שכן כאמור חוסר מזיגה נחשב לנוהג שאינו תרבותי."  (פרופ' זהר עמר, מקור ראשון, מוסף שבת ערב פסח ה'תשע"ב; ובהרחבה, בד"ד 28, ה'תשע"ד).

אם כך, לאדם האובד, העומד למות ממילא, מומלץ לתת שכר חזק ולא מהול, אולם לאדם שהוא רק מר נפש, יש לתת רק יין מהול, כך שיתחזק וימשיך לחיות.

לא יזכור עוד

1. לא יזכור עוד לעולם - כי הוא נדון למוות.

2. לא יזכור עוד באופן זמני, עד שההשפעה תתפוגג, כמו ב מלכים ב ו23: "וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל".

הקבלות

הפסוקים הקודמים מדברים על משפט, ונאמר בהם שלמלך אסור לשתות יין ושכר, משלי לא5: "פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק, וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי"; המלך חייב לזכור את החוק כדי לשפוט כראוי, ולכן אסור לו להשתכר. לפי זה, ייתכן שגם הפסוקים שלנו מדברים על משפט. כשאדם מר נפש, עני ומסכן, מגיע למשפט, הזכרונות הרעים עלולים להציף אותו עד כדי כך שהוא ישכח את טענותיו. ייתכן שהפסוק ממליץ לאפשר לו לשתות יין, כדי שישכח את צרותיו באופן זמני, ויוכל להגן על עצמו כראוי. לפי זה, פסוקנו קשור לפסוקים הבאים, המחייבים את השלטון לסייע לעניים להגן על עצמם בבית המשפט (פירוט).

מה הדין כאשר השופט הוא גם אבֵל?

מקרה כזה קרה לאהרן בזמן חנוכת המשכן, כששניים מבניו נהרגו. מייד לאחר מכן, אמר לו ה': ויקרא י9: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְלֹא תָמֻתוּ; חֻקַּת עוֹלָם. ולהבדיל בין הקדש ובין החל, ובין הטמא ובין הטהור. ולהורת את בני ישראַל, את כל החקים אשר דבר ה' אֶליהם ביד משה": "סמך ציווי זה לכאן, לפי שלא נברא היין כי אם לנחם בו אבלים, ויחשוב אהרן שבאבלו לפחות מותר לו לשתות יין, על כן הזהירו כאן שאפילו באבלו אסור לו לשתותו"  (כלי יקר). אדם שנמצא בתפקיד ציבורי, צריך להיות מספיק חזק כדי להדחיק את אבלו בכוח הרצון, בלי לשתות יין, כך שכושר השיפוט שלו לא ייפגע.

תפקידו של היין כמנחם אנשים עצובים ועמלים נרמז גם בדברי למך, אביו של נוח, שנחשב לממציא היין, בראשית ה29: "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ, לֵאמֹר 'זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'" (ראו שד"ל); וגם ב ירמיהו טז7: "וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אֵבֶל לְנַחֲמוֹ עַל מֵת, וְלֹא יַשְׁקוּ אוֹתָם כּוֹס תַּנְחוּמִים עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ".

תפקידו של היין כמשמח באופן כללי נזכר גם ב שופטים ט13: "וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים", ב תהלים קד15: "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן...", וב קהלת י19: "לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל", וכנראה גם ב משלי טו15: "כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים, וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד" (פירוט).

מקורות ופירושים נוספים

מחבר הספר "ארחות צדיקים" פירש את הפסוק באופן הרבה יותר מורחב: לדבריו, כל אדם שנמצא בצער צריך לשתות קצת יין על-מנת לשמוח: "אמנם, שתיית הין טובה מאד בזמן שתשתה על מנהג המשכילים, כדרך שאמר שלמה תנו שכר לאובד ויין למרי נפש; ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכור עוד... וזאת מידת שותה היין, ישים היין לרפואה לדאגתו, ויתחזק בתורה ללמדה בשמחה; כי כל זמן שאדם שרוי בצער, לא יוכל ללמוד, וגם בתי הדין המצטערים לא יוכלו לברר המשפט, גם הצער מבטל כוונת הלב בתפילה, גם כשאדם שרוי בצער, מי שמדבר אליו או מי שמבקש ממנו לעשות עמו חסד, אין לו כוח לעשות בקשתו..." (אורחות צדיקים, שער תשיעי). קשה להבין את דבריו לגבי בתי הדין, הנראים כמנוגדים למקורות מפורשים:

• בתורה, ויקרא י9: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ... ולהורות את בני ישראל...".
• בספר משלי, משלי לא4-5: "אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן... פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק, וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי".
• בתלמוד, "שתה רביעית יין - אל יורה" (עירובין סד.),
• בהלכה, "כשם שאסור לכהן להיכנס למקדש מפני השכרות, כך אסור לכל אדם, בין כהן בין ישראל, להורות כשהוא שתוי... שנאמר ' ולהורות את בני ישראל '..." (רמב"ם הלכות ביאת המקדש א ג).