קוד: ביאור:שמות כב15 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
שמות כב15: "וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה, וְשָׁכַב עִמָּהּ - מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה.
"
שמות כב16: "אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ - כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת.
"
בזמן התורה, לכל אשה היתה פרנסה מובטחת - כל עוד היתה נשואה, בעלה היה חייב לפרנסה, ואם התגרשה או התאלמנה, היתה זכאית לקבל, מתוך רכושו של בעלה, "מוהר" (כתובה) - סכום כסף גדול שאיפשר לה להתפרנס בכבוד.
חתנים הסכימו לקבל על עצמם התחייבות זו רק כאשר התחתנו עם בתולה (ראו בתולים ומשמעותם).
גבר ששכב עם נערה בתולה מחוץ לנישואין גרם לה להפסיד את אותה התחייבות, והתורה חייבה אותו בתשלום על כך.
הפועל
יפתה בא ללמד, שבסופו של דבר הנערה הסכימה, כך שהדבר לא נעשה באונס: "וכי יפתה - מדבר על לבה עד ששומעת לו. וכן תרגומו:
ארי ישדל. שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון עברי
" (רש"י; ראו דוגמאות לשידול ב
בבלי יומא לה: וב
לשון התרגום). בספר דברים ישנה פרשה מקבילה המתארת אונס של נערה בתולה (ראו
פיתוי ואונס בספר שמות ובספר דברים), והפרשה שלנו באה ללמד, שגם כשהדבר נעשה בהסכמה, המפתה צריך לשלם קנס (מכילתא קסח).
הפועל
יפתה בא גם ללמד, ש הפסוק מתייחס לנערה צעירה ו"
פתיה", שעדיין לא לגמרי אחראית למעשיה, ולכן אפשר לחייב בקנס את מי שמנצל את פתיותה ומפתה אותה: "לשון רש"י... איננו נכון, אבל ענין
הפתוי - הטיית רצון בשקר... ולכן האנשים אשר אין דעתם שלימה להשכיל ויטעה לבם בדברים בתחלת ענינם יקראו
פתאים... והמסית את הבתולה לשכב עמה יטה רצונה לחפצו בדברי שקר
" (רמב"ן). ע"פ חז"ל, הפסוק מתייחס לנערה עד גיל 12 וחצי; מעבר לגיל זה היא כבר נחשבת בוגרת ואחראית למעשיה, ואם שכבה עם מישהו מרצונה החופשי, הוא לא יצטרך לפצות אותה על כך: "הבוגרת - אין לה לא מכר ולא קנס.
" (
משנה כתובות ג ח).
ראיה נוספת שמדובר בנערה היא הפסוק הבא - "אם מאן ימאן אביה לתתה לו
": הפסוק מדבר על נערה שנמצאת ברשות אביה, שאביה יכול להחליט למי להשיא אותה; בלשון ימינו "קטינה".
הפסוק מתייחס רק לנערה בתולה שאינה מאורסת; אם הנערה מאורסת (וכמובן אם היא נשואה), כל גבר ששוכב עמה נחשב נואף, ודינו מוות ולא קנס (ראו פיתוי ואונס בספר שמות ובספר דברים).
המילה "אורשה" בלשון עבר מלמדת, שהפסוק מתייחס רק לנערה שאינה מאורסת וגם לא היתה מאורסת בעבר. נערה שהיתה מאורסת והתגרשה כבר נחשבת, במובן מסויים, לבוגרת, כי היא מבינה בענייני נישואין יותר מאשר נערה שלא התארסה מעולם. לכן: "נערה שנתארסה ונתגרשה: רבי יוסי הגלילי אומר "אין לה קנס", רבי עקיבא אומר "יש לה קנס, וקנסה לעצמה".
" (מכילתא קסט,
משנה כתובות ג ג).
מוהר = התחייבות ממונית של החתן כלפי הכלה, כתובה.
מהר ימהרנה לו לאשה = המפתה צריך לפצות את הנערה, והדרך המועדפת לפצות אותה היא להתחתן עמה ולכתוב לה כתובה כמו לכל אישה בתולה שמתחתנת (מכילתא קע, רש"י), למרות שעכשיו היא כבר לא בתולה, כך שהיא למעשה לא הפסידה כלום.
אולם המפתה אינו חייב להתחתן עמה. כך ניתן ללמוד מהשוואה לפרשה המקבילה, העוסקת באונס של נערה בתולה:
וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הנער[הַנַּעֲרָה] חֲמִשִּׁים כָּסֶף; וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ, לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו"
אמנם, במקרה זה הוא יהיה חייב לשלם את הקנס - את הסכום של "
מוהר הבתולות" - בדיוק כאילו שהתחתן והתגרש, כך שגם במקרה זה הנערה לא מפסידה כסף: "האונס נותן מיד, והמפתה לכשיוציא [ובגמרא: "לכשלא יכנוס"]. האונס שותה בעציצו, והמפתה אם רצה להוציא, מוציא.
" (
משנה כתובות ג ד).
הפועל הכפול "מָהֹר יִמְהָרֶנָּה
" מציין, כאמור, שהמפתה צריך לכתוב מוהר, אך ייתכן שיש בו גם רמז, שראוי שהמפתה
ימהר ולקחת את הנערה לאשה, ולא להשאיר אותה בהמתנה (ראו גם
לשון נופל על לשון). זוהי חובה מוסרית אך לא הלכתית - לפי ההלכה, כאמור, הוא לא חייב לקחתה כלל.
ומה שפירש הרב (רש"י) ב" מהר ימהרנה לו ", שיפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה, אינו אמת. שהמפתה, אם ישאנה אינו נותן קנס, ואם יגרשנה אחר הנשואין אין לה עליו כלום מן התורה, שהכתובה מדברי סופרים הוא. אבל פירוש מהר - השלוחים שאדם משלח לארוסתו, כלי כסף וכלי זהב ובגדים לצרכי החופה והנשואין, והם הנקראים "סבלונות" בלשון חכמים... ואחרי כן אמר (בפסוק הבא), שאם ימאן אביה לתתה לו, שישקול על ידו כסף כמהר אשר יתנו האנשים לבתולות הנשואות להם, והטעם, כי פסלה בעיני הבחורים, ויצטרך אביה להרבות לה מתן, והם לא יתנו לה מהר, וראוי הוא שיפרענו המפתה
." (רמב"ן); ומלבי"ם תמה עליו וכתב: "
ודבריו פלואים, הלא הסבלונות הם בודאי אינם מן התורה. גם יש הבדל בלשון בין מהר ובין מתן, כמו שנאמר הרבו עלי מאד מהר ומתן (בראשית לד). שמתן הם הסבלונות ומהר הוא הכתובה". לדיון בנושא ראו מהו מוהר.
בזמן המקרא היה מותר לאיש לקחת פילגש, כלומר, להתחתן עם אישה בלי לתת לה כתובה. חז"ל הפכו את הכתובה לחובה ובכך אסרו על לקיחת פילגש, אך בזמן המקרא הכתובה היתה רשות, ותלויה בהסכמה בין הצדדים.
כאשר אדם שוכב עם אישה בוגרת, הוא אכן לא חייב, מדין תורה, לכתוב לה כתובה - הוא יכול לקחת אותה כפילגש; הוא יכול לטעון, שאם היא הסכימה לשכב עמו בלי כתובה, סימן שהיא ויתרה על הכתובה ותסכים גם להיות פילגש (בלשון חז"ל "מחלה קנסה
"). אבל כאשר היא נערה צעירה, שעדיין אינה מודעת למשמעות של הכתובה לטווח ארוך, הוא לא יוכל לקחת אותה כפילגש אלא כאישה ממש, עם כל הזכויות הממוניות המגיעות לה, כך שלא ייגרם לה כל נזק כלכלי.
חז"ל דרשו מהכפילות "
מאן ימאן ", שגם היא עצמה רשאית להתנגד לנישואין: "אין לי אלא אביה, היא עצמה מנין? תלמוד לומר אם מאן ימאן
" (מכילתא קעג,
קידושין מו א,
כתובות לט ב); "כפל המקור על הפעל נדרש בכמה מקומות, שבכל אופן שתעשה הפעולה... ופה רצונו לומר: בכל אופן שימאן. כי יש הבדל בין
מאן ובין
לא אבה. שהבלתי אובה הוא בלב, והממאן הוא בפה אף שיאבה בלבו. ורצונו לומר, אף שממאן רק בפיו, ואף מכל סיבה שימאן. שיצויר שממאן מצד עצמו שרוצה שיתן לו הכסף מיד, ויצויר שימאן מצד שבתו אינה רוצה... ואינו רוצה לכופה. ועל זה אמרו בכתובות (דף לט ע"ב) וקדושין (דף מ"ו)
" (מלבי"ם על מכילתא קעג).
ניתן גם להסיק מכאן, שאם הנישואין אסורים (כגון, אם הוא או היא פסולי חיתון, אם הם קרובי משפחה וכד'), האיסור עדיין בתוקף והוא דוחה את המצוה לשאת את המפותה לאישה, שהרי אם אביה רשאי להתנגד לנישואין, קל וחומר שאביה שבשמים רשאי להתנגד (ראו תורה תמימה). חז"ל הגיעו לאותה מסקנה גם מהמילים "מהר ימהרנה
לו
" - "אשה הראויה לו
" (מכילתא).
בכל מקרה שהנישואין אינם יוצאים אל הפועל, מכל סיבה שהיא, התורה מתייחסת אל הקשר בין האיש לנערה כאל נישואין שהסתיימו, ומחייבת את המפתה לשלם את סכום הכתובה -
הפסוק אומר " כסף ישקול כ מוהר הבתולות ", ולא "ונתן את מוהר הבתולות", כי מוהר אינו כסף שאפשר לתת מייד, מוהר הוא התחייבות כתובה (ראו מהו מוהר). אם הנישואין לא מתקיימים, המפתה לא צריך לתת מוהר, הוא צריך לתת כסף " כ מוהר הבתולות", כמו מוהר הבתולות, כסף באותו סכום שמקובל לכתוב בכתובה של בתולות.
על-פי ההלכה, המפתה צריך לשלם, בנוסף לקנס, גם פיצויים על נזקים נוספים שנגרמו לנערה, כגון על בושה; ראו בהמשך על משמעות הקנס.
ע"פ ההלכה, מכיוון שהנערה קטינה, האב מקבל את הקנס והפיצויים שמגיעים לה.
אפשר לראות בזה גם עונש למפתה, על כך שרצה לנצל את תמימותה של נערה ולקבל הנאה בלי מחוייבות; ראו מין ואחריות.
ואפשר גם לראות בכך תיקון של המעשה, שלא ייחשב לזנות אלא ליחסי-מין במסגרת נישואין הגונים; ראו בהמשך "פיתוי לעומת זנות".
2. אולם, בתלמוד ובהלכה מצאנו פירוש אחר: "חמישים כסף של
קנס, הם דמי הנאת שכיבה בלבד. וחייב המפתה ליתן
בושת
ופגם, יתר על הקנס הקצוב בתורה
" (רמב"ם, הלכות נערה בתולה ב א, ע"פ בבלי כתובות סוף פרק שלישי), כלומר,
הקנס הכתוב בתורה הוא תשלום על כך שהמפתה נהנה, ובנוסף לכך הוא צריך לשלם לה פיצויים על
הבושה שנגרמה לה, ועל
הפגם - הנזק הכלכלי שנגרם לה. ולא זכיתי להבין:
חמישים השקלים היו קנס שהוטל על הנזק שנגרם לאישיותה הפגועה של הנערה, שאותו אמנם קיבל האב שאלמלא כך היה הגבר חוזר לאחר הנישואין ולוקח את הכסף." (על מעמד האשה ביהדות ד).
כיצד שמין הבושת? הכול לפי המבייש והמתבייש..." (רמב"ם שם).
אולם בפסוקים אחרים בתורה נראה אחרת:
אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ, וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה" - מדובר על נערה קטינה הנמצאת ברשות אביה, ונאמר שאסור לאב לגרום לה לזנות (פירוט).
לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - מדובר על אישה בוגרת העומדת ברשות עצמה, ונאמר שאסור לה להיות קדשה, כלומר זונה (ראו קדשה).
יותר מזה: על-פי ההלכה, "אין אדם לוקה ומשלם
": אדם שעבר על איסור שבגללו הוא חייב מלקות וגם קנס, יקבל מלקות ולא ישלם קנס. בתלמוד בבלי,
מסכת כתובות פרק שלישי, ישנם דיונים רבים על מקרים שבהם אדם פיתה נערה, ותוך כדי כך גם עבר על איסור שמחייב אותו במלקות, כגון, שהנערה היתה פסולת-חיתון או קרובת משפחה שלו; אך אין כל התייחסות לאיסור קדשה - חז"ל בכלל לא שואלים את השאלה "מדוע המפתה צריך לשלם קנס, הרי הוא בא על קדשה וחייב מלקות"!
נראה שהפירוש המקובל למושג "זנות" אינו נכון - הזנות בתורה אינה מתאפיינת בקבלת/אי קבלת כסף, אלא בדברים אחרים:
1.
הפקרות -
קדשה היא אישה המפקירה את גופה והמוכנה לשכב עם כל אדם (עם או בלי תשלום). ואכן, לפי ההלכה, נערה שמפקירה את גופה ומוכנה לשכב עם יותר מאדם אחד אינה כלולה בדין פיתוי: "מי שיצא עליה שם רע בילדותה אין לה לא קנס ולא פיתוי... דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעתנהי באיסורא
" (בבלי כתובות לו:), מי שישכב עמה לא יצטרך לשלם קנס, וייתכן ששניהם יהיו חייבים במלקות משום "לא תהיה קדשה".
אני אומר, שזה שנאמר בתורה "אל תחלל את בתך, להזנותה" (ויקרא יט,כט)--שלא יאמר האב, הואיל ולא חייבה תורה מפתה ואונס אלא שייתן ממון לאב, הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבוא עליה בכל ממון שארצה; או אניח זה לבוא עליה בחינם, שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה: לכך נאמר "אל תחלל את בתך, להזנותה".
שזה שחייבה תורה לאונס ולמפתה ממון, לא מלקות--בשאירע הדבר מקרה, שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך, שדבר זה אינו הווה תמיד, ואינו מצוי; אבל אם הניח זה בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה, גורם שתימלא הארץ זימה, ונמצא האב נושא בתו והאח נושא אחותו, שאם תתעבר ותלד לא ייוודע בן מי הוא.
והמכין בתו לכך, הרי היא קדשה. ולוקה הבועל והנבעלת, משום "לא תהיה קדשה" (דברים כג,יח); ואין קונסין אותו, שלא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה. אבל זו שהכינה עצמה לכך, בין מדעתה בין מדעת אביה--הרי זו קדשה; ואיסור קדשה אחד הוא, בין בבתולה בין בבעולה. ולפיכך אמרו חכמים שהיוצא עליה שם רע בילדותה, אין לה קנס כמו שביארנו--שהרי זו בחזקת שהפקירה עצמה לדבר זה, ברצונה." (רמבם, הלכות נערה בתולה ב יז)
שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה", והם קבעו שמי שמתייחד עם אשתו ללא כתובה "
כל בעילותיו בעילות זנות", כי הקשר ביניהם הוא זול וללא מחוייבות לטווח ארוך. הדין בפסוק שלנו נועד בדיוק למנוע את הפיכת הקשר לזנות - הוא קובע שהאיש חייב בכתובה (מוהר), כך שהנערה אינה "קלה בעיניו להוציאה". אם ירצה להתחתן עמה, יצטרך לכתוב לה מוהר כמו כל גבר שמתחתן, ואם לא ירצה להתחתן עמה, יצטרך לשלם את המוהר כמו כל גבר שמתגרש, כך שהמצב הנוכחי שלהם, מבחינת המחוייבות הכלכלית לפחות, הוא כמו של זוג נשוי.
וכי יפתה, זה היצר הרע," (אתר מצוה יומית)
בתולה, זה כנסת ישראל, כדכתיב קום בתולת ישראל (עמוס ה'),
אשר לא אורשה, שלא נתקדשה ואין בו קדושה,
מהר ימהרנה לו, שע"י עבירה זו תשמע לו כאשה,
ואם מאן, ויעשה תשובה,
ימאן, השם יתברך, שהוא אביה,
לתתה לו, ויפרוק חטאו בצדקה, ויעשה תשובה, ויבזה עצמו בבשת ופגם, ויסלח לו.