פירוש שד"ל על בראשית פרק ב

קוד: שד"ל בראשית ב בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: בעילום שם

[א] ויכלו: כלל שאחר הפרטים, כאומר עם זה נשלמו השמים וגו'. וכל צבאם: הכוכבים נקראים צבא השמים, וכאן אומר צבאם על השמים והארץ יחדו, כלומר כול מה שנשמים, וכול מה שבארץ, ונראה, שצבא ענינו קיבוץ דברים המתיחסים לדבר אחד, וכאן יורה קיבוץ כלל הנמצאים המתיחסים לשמים ולארץ.

[ב] ויכל אלהים וגו': דבק עם סוף הפסוק, הואיל וביום השביעי כבר כילה כל מלאכתו, לפיכך שבת ביום השביעי. והנה ויכל הוא עבר שכבר נשלם, וכמוהו רבים. ובתרגום המיוחס לשבעים זקנים, וכן בס"ת של כותים כתוב: ביום הששי, וכבר ראה קליריקוס שאינה אלא הגהה ותיקון, וכמו שאמרו בתלמוד (מגלה ט' ע"א), שהרי אם היה, שהיה כתוב מתחילה ויכל אלהים ביום הששי, אין שום טעם שתעלה על דעת אדם להגיה ויכל בשביעי, ובהפך אם מתחילה היה כתוב בשביעי, הדבר מובן שהיה הלשון קשה להמון, ועמדו והגיהו בששי וזה כלל גדול על דבר החילופים הנמצאים בספר הכותים, שכולם הגהות שהגיהו חכמיהם במעוט בינתם וקלות דעתם. וכמו שביאר בטוב טעם ודעת החכם גזניוס בספרו על הנוסח השומרוני של התורה, וגם החכם די רוסי, אעפ"י שנפתה לפעמים אחרי הנוסח השומרוני ולא הבין כל מה שהבין גזניוס, מ"מ כתב דרך כלל כדברים הבאים: בכל שפה ובכל תקופה יש צורות נכונות וצורות לא נכונות, מחברי ספרי הקודש לא כולם ולא תמיד כתבו לפי חוקי הלשון. לכן אל נהיה נחפזים לדחות נוסחא "לא נכונה". להפך נוסחא "לא-נכונה" לרוב אמיתית יותר, שהרי מאד מתקבל על הדעת, שהסופרים נקטו נוסחא "נכונה" במקום "לא נכונה", אבל כלל וכלל לא מתקבל על הדעת ההיפך. וישבות: השביתה אין ענינה מנוחה, אלא הפסק מעשיית מלאכה.

[ג] ויברך: הוסיף לו מעלה על שאר הימים. ויקדש אותו: גמר בדעתו, שיהיה היום ההוא מופרש לכבוד האל ואסור במלאכה. והנה ידוע, כי אין יום השביעי נבדל בטבע משאר ימים, אלא ביתרון ובחסרון הלבנה, וגם אלו אינם לשבעה ימים מצומצמים, כי החודש הוא כ"ט י"ב תשצ"ג, לא כ"ח ימים מצומצמים כדי שיהיה רביעיתם ז' ימים; א"כ לא נאמר ענין זה אלא כהקדמה למצות השבת, וכן כל עצמם של ששת ימי הבריאה לא נכתבו אלא לכוונה זאת, וכמו שאמרתי למעלה (א' א'). אשר ברא אלהים לעשות: אשר ברא ועשה, כלומר שבת מבריאה וממעשה ( רמב"ן ורמבמ"ן).

[ד] אלה תולדות: אלה האמורים למעלה (רש"י), זה האמור עד כאן הוא סיפור תחילת הויית השמים והארץ, ותחילת ההוייה תיקרא תולדת, כמו בטרם הרים יולדו (תהלים צ' ב'). ורבים בין האחרונים (ולפניהם בעל מעשי ה') אומרים, כי אלה תולדות חוזר למטה, ושבוש הוא, כי למטה לא דיבר דבר לענין השמים, ואיך יאמר אלה תולדות השמים? והנה הפסוק הזה קושר הפרשה הזאת עם הקודמת, והוא עדות ברורה, כי מי שכתב מכאן ולמטה כתב ג"כ מכאן ולמעלה, ולא כדברי האומרים, כי מגילות מגילות הן, שליקט משה והעתיק בספרו. ביום עשות: הוא פירוש בהבראם, וביום ענינו זמן (ע' למטה פסוק י"ז) כלומר כשעשה ה' אלהים וגו'ה' אלהים: ענינו כמו שפירשתי (א' א') בעל הכחות כולם, והונח מתהילתו על רבוי אלוהות שהיו הגוים עובדים, ולכך נמצא פעמים רבות שהוא חול, אבל שם בן ארבע אותיות לא מצאנוהו אלא שם פרטי לאל יחיד שישראל עובדים; ועל גזרת השם הזה אמרו, שהוא משורש היה שאומרים בארמית ולפעמים בלה"ק הוה. ודעת רשב"ם (שמות ג' ט"ו) שענינו יהיה, כלומר הנמצא לעולם, כי הוא קורא לעצמו אהיה (שמות ג' י"ד ט"ו), ואנחנו אומרים עליו יהיה או יהוה; וזו בעצמה דעת ראב"ע שכתב (שמות ט"ו ב'), ובעבור שמלת אהיה ידועה בלשון, הוצרך להחליף היו"ד בוי"ו בשם הנכבד, כלומר   שאם היה האל נקרא בשם יהיה ע"ד שם אהיה, היתה המילה מתחלפת עם מילת יהיה השגורה הרבה בדיבור בני אדם, וע"כ החליפו בשם הקדוש היו"ד בוי"ו. ואתרים אומרים, שהוא מורכב מן היה הוה ויהיה. אמנם אם הוראת השם הזה היא הנצחיות, לא יובן למה לא יפול גם על אלהים אחרים שהיו נצחיים לפי מחשבת עובדיהם, וכן למה לא נזכר בפרשת הבריאה. ול"נ, כי האל נקרא אלהים בבחינת יכולתו, והיותו אדון הטבע ובעל הכוחות כולם, והוא נקרא בשם בן ארבע אותיות בבחינת היותו נעבד והיות בני אדם עובדים אותה ומפני זה לא היה מקום להזכיר שם זה קודם בריאת האדם. ואמנם למה לא נקראו גם אלהים אתרים בשם זה? נ"ל, כי עיקר הוראת השם הזה הוא פועל הטובות והרעות, כלומר שהכול בא מידו, גם הטוב גם הרע, וזה כולל ענין היחוד, שאין זולתו לא סיבת הטוב ולא סיבת הרע; ולפי זה לא יפול השם הזה על שום אלוה אשר איננו יחידי. ואמנם מנין לשם הזה ההוראה הזאת? נ"ל, שהוא מורכב משני שמות, יה שענינו פועל הטובות, כי לא מצאנוהו בשום מקום לענין הרעות, ומה שכתוב יסור יסרני יה (תהלים קי"ח י"ח) אשרי הגבר אשר חיסרנו יה (שם צ"ד י"ב) גם שם הכוונה, שהיסורין לטובת האדם, לא לרעתו; ולדעתי מלת יה או יהו מתחילתה מילת הקריאה לשמחה והשתוממות על טובה גדולה, ומילת וה או הווה בהפך, קריאה וצעקה לצרה ושוד ושבר (כמו ווי), ושם בן ארבע המורכב משתי המלות מורה פועל הטובות והרעות. וע ' מה שכתבתי בשמות ו' ב' ג', ולענין קריאת השם הזה אין ספק, כי כל ימי בית ראשון וגם בתהילת בית שני היו קוראים אותו ככתבו, כי עינינו הרואות כמה שמות בני אדם מורכבים ממנו, יהונתן, יהוידע, יהושפט, יהורם, יהואחז, אחזיהו וחזקיהו, ישעיהו ירמיהו, ועוד אם לא היו קוראים אותו למה יכתבוהו? ונראה, כי בימי בית שני התקינו חכמים שלא לקרוא אותו ככתבו, ועשו זה אולי מפני שראו, שהיו העם עוברים על לא תשא, שהיו מזכירים אותו לשוא, והתקינו שיהיו קוראים תחתיו שם אדנות: ואנו רואים, כי כן גם בתרגום המיוחס לשבעים זקנים הוא מתורגם בכל מקום קוריאוס, וכן בתרגום רומי דומינוס, וכן במה שנשאר בידנו ממלאכת אוריגינס הנקראת היכסאפלא שכתב בצד התרגום היוני הפסוק בלה"ק באותיות יוניות אנחנו רואים כתוב בכל מקום אדוני, וכן בעלי הניקוד היו קוראים אותו באדנות, כי ראינו: א') שהדגישו את בג"ד כפ"ת שאחריו, כגון בה' בגדו (הושע ה' ז') ובה' בטחתי (תהלים כ"ו א'), ואני אל-ה' בטחתי (שם ל"א ז'); ב) שניקדו אותיות וכל"ב המשמשות בראשו בפתח ולא בחירק; ג) שניקדו אות מ"ם המשמשת בראשו בצר"י ולא בחיר"ק; ד) שלא ניקדו אותו על דרך אחת בכל מקום, אלא לפעמים ניקדוהו בניקוד אלהים, וזה כשלפניו או לאחריו שם אדנות (אדני ה' או ה' אדני), והיה טעמם, כדי שלא לכפול שם אחד בעצמו שתי פעמים רצופות בקריאה במקום שלא נכפל בכתוב; ואם היה בדעתם שייקרא ככתבו, אין כאן שום טעם שיחליפו ניקודו. והנה רבים הקרו, איך היתה קריאת השם הזה ככתבו, ומה הן הנקודות העצמיות אליו, ולפי מה שכתבתי על גזרתו והרכבתו נ"ל, כי הניקוד אשר הוא נקוד בו ברוב המקומות הוא הוא ניקודו העצמי, כי קמץ של יה בהתרבות המלה ישוונה לשוא, והעד יהונתן, וחבריו. ונ"ל, כי זו היתה ג"כ כוונת בעלי הניקוד במה שניקדו היו"ד שוא, שאם לא נתכוונו אלא לניקוד שם אדנות, למה לא ניקדו הי"וד הטף פתח כדרך שניקדו חטף סגול כשקריאתו אלהים? לפיכך אומר אני, כי אמת שהיתה כוונתם שייקרא בלשון אדנות, אבל שמרו עם זה קריאתו העצמית שהיתה ידועה להם בקבלה.

[ה] וכל שיח השרה: קודם שיתחיל פרטי יצירת האדם שהוא העיקר, אמר כי אחר שאמר תדשא הארץ דשא וגו', לא התחילו הצמחים לצמוח כדרכם ולהיות גדלים והולכים כמו שהוא עתה, אלא הוציאה הארץ שרשי כל מיני צמחים, ולא היו צומחים והולכים, כי לא המטיר ה' מטר עד שברא את האדם, וכל זה להודיע כמה חיבתו של מין האדם. שיח: נראה ענינו עץ קטן, והכוונה לא היו עדיין אילנות גדולים, ואפילו קטנים, וכמו שאמרו רז"ל (חולין ס' ע"ב) על פתח קרקע עמדו עד יום ששי, כלומר נבראו שרשיהם ולא הצמיחו. טרם: עדיין לא (רש"י רמבמ"ן ואחרים). כי לא המטיר וגו' ואדם אין: וגם לא היה אדם שיעבוד את האדמה, וישקה אותה ממימי הנהרות. לעבוד את האדמה: כמו לעבדה ולשמרה, שנאמר קודם שיחטא האדם.

[ו] ואד: אין ענינו כפירוש המפרשים ענן העולה באויר, אלא לחלוחית העולה על שטח הארץ ומשקה פני האדמה בלהות תמידית (ספר מלאכת מחשבת), ועי מה שכתבתי ב"בכורי העתים" תקפ"ט עמוד 119, ושם ביארתי ג"כ הבדל ארץ ואדמה, כי שם ארץ כולל כל עובי העולם ופנימיותו, ושם אדמה לא יכלול רק הפנים הנראים והנעבדים להוציא לחם (והחלוק הזה מצאתיו אח"כ גם בס' הרכסים לבקעה); [לפיכך ברכת בורא פרי האדמה אינה כוללת פירות האילן, כי האילנות מעמיקים שרשיהם בתחתיות ארץ, על כן כתוב (דברים כ"ח מ"ב) כל עצך ופרי אדמתך.] וטעם ואד יעלה וגו', לומר כי אעפ"י שלא היה מטר יורד ולא היו הזרעים צומחים, היה מהשגחת האל שתהיה הארץ לחה קצת, שלא ימותו הזרעים והשרשים, אלא יהיו קיימים עד בריאת האדם וירידת המטר.

[ז] וייצר: אחר שהזכיר איך היתה הארץ שממה עד שלא נברא האדם, הזכיר יצירתו. ויפח באפיו נשמת חיים: ענין נשימה ידוע בלשון חכמים, כגון בבראשית רבא פרשה י"ד, יא על כל נשימה שאדם נושם צריך לקלס לבוראו, ובתלמוד (סוכה דף כ"ו ע"ב) שתין נשמי, גם בלשון מקרא מצאנו (ישעיה מ"ב י"ד) אשום ואשאף יחד; אשום (משרש נשם) מורה הוצאת האויר, ואשאף הכנסת האויר; והנה נשמה (כמו נפש ורוח) תחילת הוראתה הוצאת האויר מן הריאה, וזה טעם חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא (ישעיה ב' כ"ב), וכמו שפירש רש"י אשר כל חיותו וכוחו תלויים בנשמת (הראוי: בנשימת) אפו שהוא רוח פורח וכר. אח"כ הושאל שם נשמה להורות על   העצם המשכיל החי לנצח, וקראו אותו ג"כ רוח ונפש, וזה טעם כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי (שם נ"ז ט"ז) הרוח העוטף ולובש גופם (שהגוף כלבוש לנשמה) מלפני הוא ואני הוא שעשיתי הנשמות (רד"ק ודון יצחק), ולא נמצא בכל המקרא נשמות בלשון רבים חוץ מפסוק זה. והנה גם הבהמות יש להן נשמת חיים, וכן כתוב (בראשית ז' כ"ב) כל אשר נשמת רות חיים באפיו מכול אשר בחרבה מתו, ואין שום מקום לחלק בין נשמת חיים לנשמת רוח חיים, וכבר מצאנו (תהלים י"ח ט"ז) מגערתך ה' מנשמת רוח אפך, הרי מפורש, כי נשמת רוח אינה אלא האויר היוצא מן האף. אבל ההבדל הגדול שהבדילה התורה בין האדם לבהמה הוא במה שאמרה, כי כוח הנשימה והחיות שבאדם ניתן בו בנפיחתו של הקב"ה, מה שלא נזכר כלל בבהמות, אלא תוצא הארץ נפש חיה למינה, ויעש אלהים את חית הארץ למינה (למעלה א' כ"ד, כ"ה). והנה מהות הנשמה היא למעלה מהשגת האדם בעה"ז, על כן לא דיברה בו התורה בפירוש, רק הודיעתנו, כי האל הוא אשר נפח באדם חיים, והנה חיותו איננה דבר הבא מן האדמה, אלא דבר אלהי שנפח בו האל, וכשאדם מת אין רוחו שבה אל העפר, אבל תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת י"ב ז'), וכמו שכתוב רוחו ונשמתו אליו יאסוף (איוב ל"ד י"ד), כלומר שהקב"ה אוסף אליו רוחו של אדם, כי מהאל יצא ואליו ישוב. וכן מצאנו (איוב כ"ז ג') ורוח אלוה באפי, וכן (שם ל"ב ח') ונשמת שדי תבינם, וכן (שם ל"ג ד') ונשמת שדי תחיני, הנה הוא מייחס נשימת האדם וחיותו והשכלתו לנשימת האל ולרוח אלוה. ויהי האדם לנפש חיה: גם שאר בעלי חיים הם נפש חיה, אבל מעלת האדם היא שהוא היה לנפש היה על ידי נפיחתו של הקב"ה, לא ביצירה ועשיה בלבד. באפיו: אין ענינו נחירים, אלא פנים, כמו בארמית אנפין, וכן למטה (ג' י"ט) בזעת אפיך תאכל לחם, וכן וישתחו אפיים ארצה (למטה י"ט א), שהגיעו פניו לארץ, וכן ותיפול לאפי דוד (שמואל א' כ"ה כ"ג) כמו לפני דוד, ומזה בלשון חכמים כלפי נגזר מן כילאפי; והנה האויר ניכנס ויוצא מן הפנים, כלומר מן הפה ומן האף.

[ח] ויטע וגו': אחר שאמר כי קודם היות האדם לא המטיר ה' על הארץ, הגיד כי קודם שיבראהו הכין לו מושב טוב ומבורך, והכין ארבעה נהרות להשקותו, כי בכל הארץ היה האד שומר הצמחים שלא ימותו, ובגן עדן היו הנהרות משקים ומצמיחים כל עץ נחמד וטוב. ויטע: כמו כאהלים נטע ה' (במדבר כ"ד ו'), ארזי לבנון אשר נטע (תהלים ק"ד ט"ז) לא נטיעה ממש, אלא כמו הצמיח. ונראין דברי האומרים, כי עדן הוא שם ארץ, ככתוב למטה (ד' ט"ז) וישב בארץ נוד קדמת עדן, ושהיא הארץ הנזכרת בישעיה וביחזקאל, כמו שכתוב ההצילו אותם אלהי הגוים אשר השחיתו אבותי את גוזן ואת חרן ורצף זבני עדן אשר בתלשר (ישעיה ל"ז י"ב, ומ"ב י"ט י"ב), חרן וכנה ועדן רכלי שבא (יחזקאל כ"ז כ"ג), ושברתי בריח דמשק והכרתי יושב מבקעת און ותומך שבט מבית עדן וגלו עם ארם קירה (עמוס א' ה'), מקדם: לצד מזרח, למזרחו של עולם, כנגד יושבי א"י וסביבותיה, והמדבר אשר היו בו ישראל בימי משה, וידוע כי ארם נקראת קדם, להיותה למזרח א"י, גם בבל ושאר אסיה למזרח א"י, או כדעת רש"י ואחרים למזרחו של עדן.

[ט] ויצמח וגו' מן האדמה: מקרקע הגן (רש"י) כי סיים ועץ החיים בתוך הגן, הרי שאינו מדבר על האדמה בכלל. ועץ החיים וגו' ועץ הדעת טוב ורע: כך היה שם שני העצים ההמה, לפי מה שהודיע ה' לאדם.

[י] ונהר יוצא מעדן: אין להכריע, אם הכוונה שגם עתה הוא יוצא, או אם הוא כתרגומו היה נפיק, ובימי משה לא היה כן, ויהיה כדעת קצת מן האחרונים שאומרים, כי העדן היה במקום שהוא עתה ים. להשקות את הגן: הזכיר זה לצייר לנו איך לא היה המקום ההוא חסר כלום, כי לא היה צריך למי גשמים. ומשם יפרד וגו': להגיד גודל הנהר שארבעה נהרות שקצתם ידועים בגדלם היו יוצאים ממנו. ראשים: פירשו המפרשים כתרגומו, רישי נהרין, ונ"ל לשון חלק, כמו ויחץ את שלוש מאות האיש שלושה ראשים (שופטים ז' ט"ז), וכן בשאר לשונות קוראים לחלק ראש. ודעת קליריקוס ואחרים לפניו, כי אין להבין מכאן כי מקור אחד לארבעת הנהרות האלה, כי אפשר שהיו הנהרות מתחילים מהלאה לעדן, והיו מתחברים במקום אחד בעדן, ומשם היו יוצאים וחוזרים ונפרדים.

[יא] שם האחד פישון: רש"י ור ' סעדיה והרמב"ן אמרו, שפישון הוא נילוס, וכן היא דעת השומרונים. ונ"ל שאם היתה הכוונה על נילוס לא היה אומר שם האחד, אך היה כתוב האחד פישון, כמו והנהר הרביעי פרת, שלא אמר בו מלת שם לפי שאותו נהר היה ידוע לישראל (כמו שרמז רש"י באמרו שנזכר על שם א"י, כלומר שהוא נודע בגבולות הארץ), וכל שכן נילוס היה ידוע ליוצאי מצרים. ארץ החוילה: דע כי שני חוילה (בני אדם) ניזכרו למטה (פרק י'), אחד בבני כוש, ואהד בבני יקטן. הסובב: לא מקיף, אלא עובר וסובב בארץ.

[ יב ] וזהב הארץ ההיא טוב וגו': לא מצאתי טעם להודעת דברים אלה, ונראה שהם לתפארת הענין, מאחר שהוא מדבר בארץ קרובה לעדן. טוב: מצאנו במקומות הרבה טוב ענינו יפה, שם הבדולח: יש אומרים כיהוא בדליכן והוא שרף אילן, והיא דעת יוסף פלאויוס, וכן תירגמו סומכוס, עקילס, תיאודוציאון, והיירונימוס, אמנם אין השרף הזה ענין יקר וחשוב כ"כ שיוזכר בין הזהב ואבן השהם. ודעת ר' סעדיה ור ' יונה ואחרים שהוא המרגלית, וזה נראה נכון, ונכון ג"כ שלא קראו אבן כמו שקרא השהם, כי המרגלית איננה אבן.

[יד] חדקל: בל' ארמית דגלת, בהשמטת הח'ית וחילוף הק"וף בגימ"ל והוא טיגריס, וזה ידוע מספרי הקדמונים. ההולך קדמת אשור: חידקל הולך למזרח בבל ולמערב שאר ארץ אשור; ונראה, כי משה קרא אשור לאותו חלק היותר קרוב לארץ ישראל, והוא בבל ומה שסמוך לה, כי שם אשור נאמר לפעמים על ארץ כשדים, ומכתבו נקרא כתב אשורי שעלה עמנו מאשור ר"ל מבבל. הוא פרת: שהיה ידוע להם, ונקרא בל' הקודש הנהר סתם, או הנהר הגדול, ועבר הנהר הוא כנוי לארץ אשר מהלאה לפרת שהוא בין שני נהרות פרת וחדקל.

[ טו ] לעבדה ולשמרה: הכנוי לשון נקבה, כי אעפ"י שלא נמצא גן לשון נקבה, הנה מצאנו גנה וגנות. לעבדה: בזריעה ונטיעה, עבודה קלה ובלא זיעת אפים. ולשמרה: מן הבהמות והחיות, שתהיה תבואתה לעצמו, והרי זה כאלו אמר שיעבדנה וייהנה ממנה.

[ טז ] ויצו ה' אלהים על הארם: לשון צווי הנקשר עם המקבל הצווי במילת על הוא מצות לא תעשה, כמו ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו (עמוס ב' י"ב), ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר (ישעיה ה' ו') כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד (אסתר ב' י"ב) (ראב"ע), אך לפעמים הציווי נקשר עם שני שמות, עם מי שמצווים אותו, ועם מי שהצווי לתועלתו ובגללו, כמו ויצו עליו פרעה אנשים (בראשית י"ב כ') פרעה ציוה אנשים לטובת אברהם, וכן לכי לביתך ואני אצוה עליך (ש"ב י"ד ח') ותצוהו על מרדכי (אסתר ד' ה'), ובכל אלה הדבר פשוט שאין מלת על מורה מניעה ואיסור. אכל תאכל: תוכל לאכול כחפצך, וזה דרך התורה במצוות ל"ת להתחיל מן ההיתר, כמו (שמות כ' ט') ששת ימים תעבוד ויום השביעי שבת וגו' לא תעשה כל מלאכה, שש שנים תזרע שדך וגו' והשביעית תשמטנה (שמות כ"ג " י"א).

[ יז ] ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו: מלת ממנו נכפלה לחיזוק כמו למטה (כ"ג) לזאת יקרא אשה כי מאיש לקהה זאת. מות תמות: כמשמעו, ואין להבין מזה, שאם לא חטא, לא היה מת, אלא אם לא היה חוטא היה מת, כי המות הוא טבעי לגוף האדם ככתוב (למטה ג' י"ט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב, וכשחטא היה דינו למות מיד, אלא שהוקל עונשו ולא מת מיד, מפני שלא חטא מרוע לבה אלא מפני קלות דעתו ששמע לאשתו, והיא בקלות דעתה שמעה להסתת הנחש, ועל כן אמר לאדם (שם י"ז) כי שמעת לקול אשתך.

[ יח ] לא טוב היות האדם לבדו: אין הכוונה לומר, שהאל נמלך ממחשבתו, אלא המכוון הוא להעיר אותנו על יקרת הזיווג, ולהודיע כי לא טוב היות האדם לבדו, ולפיכך רצה הקב"ה, שיהיה האדם שרוי שעה אתת בלא אשה ואח"כ הזמינה לו, כדי שתהיה חביבה עליו אחר שהרגיש, כי בזולתה היה חסר, ומזה ילמדו גם הדורות הבאים כי לא טוב היות האדם לבדו ותלמידי מוהר"ר איגל מוסיף, כי מה שכתוב לא טוב וגו' אינו אלא כאומר שעדיין לא נשלמה כוונת הבורא בבריאת האדם, כי אחר בריאת כל דבר כתוב וירא אלהים כי טוב, שנעשה רצונו, וכאן לא נעשה עדיין רצונו, כי מעולם לא היה רצונו שיהיה האדם יחידי. עזר כנגדו: נ"ל מל' כנגד שבלשון חכמים, כמו כנגד ארבעה בנים דיברה תורה (ירושלמי פסחים פרק י' הלכה ד') ענינו ביחס לד' בנים, עזר מתיחס לו ומתוקן לצרכיו; ואחרים פירשו נגדו מה שלפניו, הם כלי ההולדה, והוא שיבוש.

[ יט ] ויצר וגו': קשור עם סוף הפסוק, אחר שיצר אותם הביאם אל האדם. לראות מה יקרא לו: כדי שהאדם יראה מה יקרא להם (ר' עובדיה ספורנו), ופירוש יראה יגמור בלבו, כמו עתה דע וראה מה אשיב שולחי דבר (ש"ב כ"ד י"ג), והמכוון בקריאת השמות שיהיה אדון עליהם (ע' למעלה א' ה').

לראות: פעמים הרבה המקור חוזר למי שאינו נושא המאמר, כגון "כולם אליך ישברון לתת אוכלם בעיתו" (תהלים ק"ד כ"ח) שתיתן אתה, "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (למעלה ט"ו) שיעבדה וישמרה, "משלי שלמה... לדעת חכמה ומוסר להבין וגו' לקחת וגו'" (משלי א, א-ג), שידע הקורא ויבין ויקח, וכן "לפרוש להם על פי ה'" (ויקרא כ"ד י"ב) שיפרש להם משה, "לרבעה אותה" (ויקרא כ' ט"ז) שהבהמה תרבע אותה, "תקחנו למות" (שמות כ"א י"ד) שימות.

וכל אשר יקרא לו וגו': נראה ל' עתיד כמשמעו כל מה שיקרא לו הוא יהיה שמו, והוא מחובר למעלה, ויבוא אל האדם כדי שיקרא להם שם, ומה שיקרא להם הוא יהיה שמם, ולא כתרגום אנקלוס וכל די הוה קרי ליה אדם. וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה: הרי זו מליצה קשה, ושיעורה: וכל אשר יקרא האדם לכל נפש חיה הוא שמו, נפש חיה הוא פירוש מלת לו כמו ותראהו את הילד (שמות ב' ו') (ראב"ע), אשר אנכי נותן להם לבני ישראל (יהושע א' ב'), והשמיט מלת לכל שלא לכפול מלת כל שהתחיל בה באמרו וכל אשר יקרא לו.

[כ] ולאדם: לעצמו, והזכיר שמו לומר, שלא מצא עזר הדומה לו לפי טבעו שהוא אדם, לא מצא עזר כנגדו: הא אם מצא, היה בידו לקחתו לעזרתו, הרי כשהביאם אליו נתכוון לעשותו אדון עליהם להשתמש בהם, וכמו שפירשתי טעם כל קריאת שם הנזכרת כאן.

[ כא ] ויסגור בשר תחתנה: כמשמעו, סגר בשר במקומה. שורש סגר נאמר לא לבד על המקום שסוגרין בתוכו, אך גם על מה שסוגרין בתוכן כמו (במדבר י"ב, טו) ותסגר מרים. בספרי אפלטון נמצא כי האדם נברא אנדרוגינוס ושהאל הפריד אח"כ הזכר מן הנקבה, וקרוב לזה הדרש (ברכות ס"א ע"א) שנברא דו פרצופין מה שלא נרמז בתורה.

[ כב ] ויבן... את הצלע... לאשה: כן דרך לה"ק, כמו ויעש אותו גדעון לאפוד (שופטים ה' כ"ז), וגם בלא למ"ד, כמו ויבנה את האבנים מזבה (מ"א יח לב)

[ כג ] זאת הפעם: איל זאת חוזר לפעם, כי היל"ל הפעם הזאת; גם אם תפרש ואת היא הפעם (כדרך כל זה וזאת ואלה שלפני השם, נכלל בהם הוא, היא, הם) אין המקרא מתפרש יפה, אלא זאת חוזר לאשה, ומלת הפעם ענינה כמו עתה הפעם ילווה אישי אלי (בראשית כ"ט ל"ד), הפעם יזבלני אישי (בראשית ל' כ'), חטאתי הפעם (שמות ט' כ"ז), והנה הכוונה סוף סוף מצאתי בת זוג הראויה לי, כי זאת היא עצם מעצמי וגו'; וכן מצאתי גם לבעל הספר הרכסים לבקעה. עצם מעצמי ובשר מבשרי: זאת היא דומה לי וצורת עצמותיה כצורת עצמי ומראה בשרה כמראה בשרי, והנה היא עצם ממין עצמי ובשר ממין בשרי (תלמידי יוסף ירא), ואח"כ שפט כי ממנו לוקחה, ואומר לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. אשה כי מאיש וגו': משה הזכיר השמות האלה כפי מה שהיו מבטאים אותם בימיו, אעפ"י שאשה לא נגזר מתחלה מאיש אלא מאנש, ומן אנש אמרו אנש (כמו מן גבר גבר) וממנו אנשים, וממנו אמרו אנשה ואח"כ אשה, אמנם שם איש כך היה מתחילתו, וממנו יש ובארמית איתי.

[כד] על כן יעזב איש: על כן אינו משמש אלא על מה שעבר ועל מה שהוא עתה, ולכן על העתיד, לפיכך אין אלה דברי אדם, אלא דברי משה, מלבד כי אדם לא ידע עדיין אב ואם. ופירוש הכתוב: מסה שאשת האדם לוקחה מצלעו, מזה נמשך עוצם הדבקות שבין אדם ואשתו, ונמשך שאדם מניה אביו ואמו ודבק באשתו. ואין הכוונה שכל אדם עוזב אביו ואמו, אלא שכל כך היא דבקות האדם לאשתו, שאם יצטרך לעזוב אותה או לעזוב אביו ואמו, הוא בוחר (על הרוב) לעזוב אביו ואמו ולא לעזוב את אשתו, וזה כלל גדול בלה"ק, בתורה בנביאים ובכתובים, ובמשנה ובתלמוד ובמדרשים, שלאהבת הקצור יזכירו הקצה האחרון מן הדבר, והכוונה על כל מה שלפני הקצה, ואפילו הקצה עצמו, אעפ"י שהקצה עצמו תהיה מציאותו מועטת. לדוגמא: כי תפגע שור אויבך, כי תראה חמור שונאך (שמות כג ד, ה'), וכל שכן אם אינו שונאך, אלא שהזכיר הקצה האחרון, ובמשנה: העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים וכו' (שבת פרק א' משנה א'), הזכירו הקצה האחרון, שאפילו תהיה ההוצאה קלה מאוד כזו, ואפי' תהיה למצוה, לתת לחם לרעבים, היא אסורה. ובברייתא (אבות פרק י' ד'): כך היא דרכה של תורה, פת במלה תאכל וכו ', אפי' תצטרך לחיות חיי צער כאלה, עם כל זה תעמול בתורה. ובתלמוד (פסחים קי"ג ע"ב): פשוט נבילתא בשוקא וטול אגרא, הכוונה עשה מלאכה, ואפילו בלתי נכבדת, ואפי' בזויה בתכלית, וכאלה לאלפים. והיו לבשר אחד: הם דבקים זה בזה כל כך באילו אינם אלא גוף אחד; ומזה מליצת שאר בשר, ענינה קורבה גדולה, ומזה אך עצמי ובשרי אתה (בראשית כ"ט י"ד). והנה המעשה הזה להורות ניתן כי האדם איננו כשאר בעלי חיים, שהזכר פוגע בנקבה ומזדווג לה והולך לו, ועל ידי כן לא תתחבר מהם משפחה, ולא יהיו לאגודה אחת, אבל האדם הוא מדיני בטבעו, וזה על ידי ששם הבורא שאחרי הזדווגו לאשה לא תיפרד דעתו ממנה כשמילא תאוותו, ויעזבנה וילך, אך נפשו נקשרת בנפשה ואוהב להשאר עמה בהברה, ומזה תתהוינה המשפחות והמדינות. והנה סיפור לקיחת חוה מצלע אדם בא ללמד, כי כן ראוי לאדם לדבק באשתו, ולא לעשות כמעשה הבהמה, וזה יביא את האדם לאהוב את אשתו כגופו, ולא ליהנות בה ולעזבה אח"כ, כחמור וככלב, וכמעשה הנבלים אשר אין לבם כי אם להנאת עצמם.

[כה] ויהיו שניהם ערומים: היא הקדמה לסיפור אכילת פרי עץ הדעת, שהוא עתיד לומר וידעו כי ערומים הם. ערומים: הוי"ו יתרה כי הנפרד ערים על כן המ"ם דגושה, לא כן ערומים ל' ערמה שהנפרד ממנו בוי"ו נחה ע"כ המ"ם רפה, ובעלי המסורת נתנו סימן חכימין רפין וערטילאין דחיקין. ולא יתבששו: האדם בוש ממערומיו, לפי שהוא יודע טוב ורע ופועל בבחירה ולא בטבע, לפיכך הוא תר אחר עיניו, וראית המערומים מביאה הרהורים בלבו, והנה הרואה בוש ממה שהוא עצמו מהרהר, והנראה ערום בוש ממה שאחרים מהרהרים בראותם אותו, ואיש ואשתו אינם בושים זה מזו ווו מזה, כששניהם מהרהרים בעניני הזיווג, אבל גם הם בושים בשאר זמנים שהם עסוקים בשאר מחשבות, ואדם וחוה לא היו עדיין יודעים טוב ורע, לפיכך לא היו בושים.