קוד: עצל= בתנ"ך
סוג: הגדרה
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
עָצֵל בלשון המקרא, כמו בלשון ימינו, הוא אדם שאינו אוהב לעבוד, גם כאשר הדבר פוגע ברווחתו האישית. בספר משלי ישנם פסוקים רבים על העצל, וניתן לפרשם בכמה דרכים:
עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב? מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ?", משלי יט15: "
עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה, וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב" (פירוט). על-פי הרמב"ם, מספיק לאדם שיישן שליש מהזמן, כלומר 8 שעות ביממה.
הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ, וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ".
עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב; וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה", קהלת י18: "
בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה, וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם יִדְלֹף הַבָּיִת"
כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם, כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו" (פירוט).
מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל, וְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁן", משלי כא25: "
תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ, כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת" (פירוט).
דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק, וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה" (פירוט).
טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת, גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה", משלי כו15: "
טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת, נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו" (פירוט).
מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ, ישאל[וְשָׁאַל] בַּקָּצִיר וָאָיִן" (פירוט).
אָמַר עָצֵל 'אֲרִי בַחוּץ! בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ!'", משלי כו3: "
אָמַר עָצֵל 'שַׁחַל בַּדָּרֶךְ! אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת!'" (פירוט).
חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם" (פירוט).
חלק מההתנהגויות הללו אופייני גם לאנשים דיכאוניים (ומעניין שהשורש עצל דומה מאד לשורש עצב):
אולם יש הבדל: לאנשים דיכאוניים אין תאוה לחיים - אין להם חשק לכלום; לעומת זאת, לעצלים יש תאוה,
משלי כא26: "כל היום התאוה תאוה
" (פירוט), אלא שהם לא מוכנים להתאמץ כדי לממש אותה.
אם הגענו למסקנה שאנחנו עצלים, יש תרופה - לצאת לטבע:
משלי ו6: "לֵךְ אֶל נְמָלָה
עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם; אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל
,
תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ, אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ
" (פירוט).
אחת הטענות נגד מובטלים היא, שאינם עוזרים לעצמם כי הם
עצלים. מהפסוקים בספר משלי ניתן להסיק, שלא כל אדם שאינו עובד הוא עצל:
טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת, נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו" (פירוט). לדוגמה, אדם שמתעצל ללכת ולקטוף את הפאה, ללקט את שיבולי הלקט, לאסוף את עומר השכחה או לטחון את החיטה הניתנת כמעשר הוא עצל (אם אין לו בעיה רפואית), ואין צורך לעשות עבורו את העבודה. אולם, מי שמתקשה לעשות את הצעד הראשון, לחרוש ולזרוע, אולי איננו חרוץ אך גם איננו עצל.
לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם, אשר אין לה קצין שוטר ומושל, תכין בקיץ לחמה..." (פירוט), וגם כאשר הדבר נוגע לשדה הפרטי שלו, משלי כד30: "
עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. והנה עלה כלו קמשונים...". אולם, מי שלא רוצה ללכת לעבוד כשכיר, אינו בהכרח עצל; ייתכן שהוא רק אינו רוצה להיות משועבד לאדם אחר. בזמן התורה, רוב בני ישראל קיבלו קרקע ולכן יכלו לעבוד כעצמאיים, והמעטים שלא קיבלו קרקע - קיבלו פיצוי בצורת מעשר (ראו לדון מובטלים לכף זכות).
אָמַר עָצֵל 'שַׁחַל בַּדָּרֶךְ! אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת!'" (פירוט). אבל אדם שפוחד מסכנות אמיתיות (למשל, פוחד לעבוד כמאבטח בקניון), אולי אינו חרוץ אך גם אינו עצל.
תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ, כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת". אבל אדם שאינו מתאוה, מסתפק במועט ולכן אינו עובד, אינו עצל.
לעיון נוסף:
"כי יש לאדם בטבעו חשק לחקירת התכליות, אלא שעל הרוב, הוא נלאה או דוחה את המצעים... וירצה לשכך את תשוקתו זו, והשגת ידיעת כל אלה, במילה אחת או בשתי מילים שתאמרם לו; אבל אם תחייבהו להתבטל מעסקיו שבוע ימים, כדי שיבין את כל זה, לא ייאות לכך, אלא יסתפק בדמיונות כוזבים, שנפשו נינוחת בהם...
כי אין במציאות כי אם ה' יתעלה וברואיו... ואין שם דרך להשיגו אלא על-ידי מעשיו, והם המורים על מציאותו, ועל מה שצריך לסבור בו, כלומר מה לחייב בו ומה לשלול ממנו, ולכן חובה בהחלט להתבונן בכל המציאות כפי שהיא, כדי שניקח מכל דבר ודבר הקדמות אמיתיות נכונות, שיועילו לנו במחקרינו האלהיים. יש הקדמות הנלקחות מטבע המספרים, ומסגולות התבניות ההנדסיות... ענייני התכונה הגלגלית, ומדעי הטבע...
וכבר הרבה שלמה במשלי בתיאור מצב העצלנים וקוצר ידם, וכל זה משל לעצלה מדרישת המדעים...
ורוב החכמים, כלומר המפורסמים בחכמה, נגועים במחלה זו, כלומר דרישת התכליות והדיון בהם בלי עיון במצעיהם. ומהם, מי שהביאתו הסכלות או בקשת השררה לזלזל באותן המצעים אשר אין ביכולתו להשיגן, או שמתעצל ללמדן, וידמה להראות שהם מזיקים או בלתי מועילים..." (מורה נבוכים א לד).
וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כִּי רָאִינוּ אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד וְאַתֶּם מַחְשִׁים אַל תֵּעָצְלוּ לָלֶכֶת לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ"
צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ, וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל"