ייסורים של אהבה

קוד: ביאור:משלי ג12 בתנ"ך

סוג: כלל

מאת: אראל (הגהה: יעל)

אל: סגלות משלי

לפעמים אדם נכשל או סובל מצרות, מנסה לעשות חשבון נפש כדי לגלות מה עליו לתקן, אבל לא מצליח למצוא כל מעשה שמצדיק את הצרות שבאו עליו - לא בדרך הטבע ולא בדרך של "מידה כנגד מידה". חז"ל התייחסו למצב זה:

• "אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ג40) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה';
• פשפש ולא מצא - יתלה בבטול תורה, שנאמר (תהלים צד12) אשרי הגבר אשר תיסרנו, יה, ומתורתך תלַמדנו;
• ואם תלה ולא מצא - בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר (משלי ג12) כי את אשר יאהב ה' יוכיח" (רבא או רב חסדא, תלמוד בבלי ברכות ה., בתרגום לעברית)

מה הם "ייסורים של אהבה"? למה צריך אותם?

כמו במקרים רבים אחרים, כדי להבין פירוש צריך להבין את הפסוק שעליו הוא מסתמך, ובמקרה זה, הפסוקים בספר משלי:

משלי ג11-12: "מוּסַר ה', בְּנִי, אַל תִּמְאָס; וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' - יוֹכִיחַ; וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה":

לפועל הוכיח יכולות להיות שתי משמעויות: הראה ובירר את האמת, או מתח ביקורת (ראו הוכחה ותוכחה); אפשר לפרש את הפסוק לפי כל אחת מהן:

1. ייסורים של בירור האמת

משמעות אחת של תוכחה היא בירור דברים בראיות ("הוכחות"). משמעות זו מתאימה לפסוקים הבאים, המלמדים, שהנכס החשוב ביותר שיכול להיות לאדם הוא החכמה, משלי ג13-14: "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה. כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף, וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ" (פירוט). כדי ללמוד חכמה צריך, לפעמים, לעבור חוויות מסויימות. יש דברים שאדם לא יכול ללמוד באופן עיוני; הוא חייב להתנסות בחוויות מסויימות כדי להבין. לפעמים החוויות האלה אינן נעימות ואף כרוכות בייסורים, אבל הן גורמות לאדם לחשוב מחשבות חדשות ולהגיע למסקנות חדשות, שבמצב רגיל לא היו עולים בדעתו, למשל: אדם שסובל ממחלות או מחסור - מבין טוב יותר איך מרגישים אנשים שנמצאים במצב זה, וכך יוכל לעזור להם טוב יותר כשמצבו ישתפר.

דוגמה לייסורים של אהבה נמצאת בספר איוב: איוב סבל מייסורים למרות שלא חטא, וכתוצאה מכך חשבו הוא ורעיו על נושאים מעניינים רבים, וכתבו ספר שלם של דברי חכמה (ובין השאר הגיעו למסקנה דומה, על חשיבות הייסורים, איוב ה17-18: "הִנֵּה, אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יוֹכִחֶנּוּ אֱלוֹהַּ, וּמוּסַר שַׁדַּי אַל תִּמְאָס. כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ; יִמְחַץ, וְיָדָו תִּרְפֶּינָה".

לא רק אדם פרטי אלא גם ציבור שלם, שעובר ייסורים ומשברים, עשוי להגיע מתוכם לבירורים רעיוניים ולמסקנות חדשות, שלא היה מגיע אליהן בתנאים רגילים, למשל: ציבור שסובל מרדיפות והתנכלות מצד השלטון - מרגיש על בשרו את אי-הצדק שיש בכך, ואמור להגיע למסקנה שתגרום לו להתנהג בסובלנות כאשר הוא יגיע לשלטון.

דוגמה לייסורים של אהבה לציבור מצאנו בתורה, דברים ח3-5: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הודיעך כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם... וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" ("כאשר ייסר איש את בנו" דומה לפסוק בספר משלי - "כאב את בן ירצה"): ה' רצה ללמד את בני ישראל, שאפשר לחיות גם בלי המאכלים הרגילים שבני אדם אוכלים; אם ה' רוצה שמישהו יחיה, הוא יכול לספק לו אוכל מהשמים. אך כדי שבני ישראל באמת יבינו את המסר, הם היו צריכים קודם לרעוב ללחם, כך שירגישו בכל גופם את הצורך בלחם ואת החשיבות שלו לחיים, ורק אחר-כך לקבל אוכל מהשמים, ולהרגיש איך האוכל השמיימי מחיה אותם (פירוש דומה פירש הנצי"ב ב"העמק דבר"). 

ייסורים עוזרים לברר את האמת גם בכך שהם עוזרים לנו להבין מה באמת חשוב בחיים. ניקח כמשל זוג שהשקיע חודשים רבים בהכנות לחתונה, וברגע האחרון קרו כמעט כל התקלות האפשריות - באולם היתה הפסקת חשמל, התזמורת פשטה רגל והאוכל נשרף; אבל החתן והכלה הגיעו בזמן. החתונה התקיימה בחושך, בשקט ובלי אוכל. עם כל הצער והאכזבה של בני הזוג, הם לפחות הבינו מה באמת חשוב בחתונה - החתונה עצמה - כריתת הברית בין האיש לאישה (המשל ע"פ הרב חנוך גבהרד, שיעורים באגדות חז"ל על ברכות ה.).

לפי זה, כשבאים עלינו ייסורים ואנחנו לא מצליחים להבין מה החטא שבגללו באו ייסורים אלה, אנחנו צריכים לנצל את הייסורים כדי ללמוד דברים חדשים ולהגיע למסקנות חדשות; וייתכן, שכאשר נגיע למסקנות הנכונות, והייסורים יסיימו את תפקידם, הם ייעלמו.

2. ייסורים של ביקורת

המשמעות השניה של תוכחה היא מתיחת ביקורת; לפי זה, הפסוק "את אשר יאהב ה' יוכיח" מתייחס לחטא כלשהו של האדם, ו"ייסורים של אהבה" הם ייסורים שבאים על חטא קל, שהאדם חטא בשוגג, ולא היה ראוי להיענש עליו; אבל מתוך שה' אוהב אותו, הוא מייסר אותו כדי שישפר את דרכיו ויהיה עוד יותר צדיק (כך פירש רמב"ן ב שער הגמול ב 10, וראו גם אורחות צדיקים - שער התשובה)."לכן... אם קורה לנו משהו, עלינו להתרגל לומר 'כפרת עוונות', ולקבל הכל תמיד באהבה, ויחד עם זה לבדוק את מעשינו ולתקן את דרכינו. וה' יזכה אותנו לחיים טובים ומאושרים, אמן" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, יא סיון ה'תשס"ט).

אפשר גם לפרש, שהתוכחה כאן היא מתיחת ביקורת, אבל לא על העבר אלא על העתיד. כתוב ב משלי א32: "כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם, וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם" (פירוט): כשאדם פתי או כסיל נמצא יותר מדי זמן בשלוה - הוא מתחיל לחשוב על בילויים ותענוגות, ושוכח את מטרת החיים. הייסורים מחזירים לאדם את קנה המידה הנכון, מזכירים לו מה באמת חשוב בחיים, ומונעים ממנו לחטוא.

כך למשל, לפעמים אדם סובל מכאבי ראש קשים, שמשכיחים ממנו לגמרי את הנאות העולם הזה. לאחר שהוא מקבל טיפול רפואי, הכאבים חולפים אך הוא עדיין לא "נזכר" בהנאות העולם הזה. כך שזו היתה "עסקה משתלמת" - הזמן שהוא בזבז על הכאבים היה מועט יותר מהזמן שהוא חסך בהימנעות מתענוגות אחרי שהכאבים חלפו.

3. תוכחה במילים

פירשנו את הפסוק לפי דברי חז"ל, שהמילה יוכיח מציינת ייסורים. אולם, ברוב המקרים, התוכחה נעשית במילים ודיבורים. לפי זה, הפסוק מתייחס לשני עניינים שונים - מוסר ו- תוכחה:

• מוסר = ייסורים ועונשים שמטרתם להרחיק את האדם מבחירה ברע.
  
• תוכחה = ויכוחים ושכנועים, דיבורים שמטרתם לכוון את האדם לבחירה בטוב.
  

מלבי"ם הסביר את ההבדל בין הפועל מאס לבין הפועל קץ:

• אדם מואס בדבר שהוא לא רוצה בכלל, גם לא מעט; רוב האנשים מואסים בייסורים ואינם רוצים בהם כלל, ולכן נאמר כאן "מוסר ה', בני, אל תמאס" (וגם בספר איוב "ומוסר שדי אל תמאס")
  
• אדם קץ בדבר שיש ממנו יותר מדי, עד שהוא עייף ולא יכול לסבול אותו יותר; רוב האנשים קצים בתוכחות - גם אם הם מוכנים לשמוע מעט, הם מתעייפים כשמוכיחים אותם יותר מדי, ולכן נאמר כאן "ואל תקוץ בתוכחתו".

לפי זה, בפסוקים שלנו:

• מוסר מציין את כל סוגי הייסורים - בין ייסורים על חטא ובין ייסורים ללא חטא, כפי שהסברנו למעלה; לכל סוגי הייסורים יש מטרה חשובה ולכן האדם לא צריך למאוס אותם;
  
• ותוכחה מציינת דברים שה' מדבר עם האדם, באופן ישיר או על-ידי נביא (הנביא נקרא גם " מוכיח בשער" - ישעיהו כט21, עמוס ה10); גם כשהתוכחות מרובות, וגם כשהאדם עייף וקשה לו להתרכז ולהבין, עדיין ראוי שישמח על עצם הקשר בינו לבין ה', ולא יקוץ בדבריו.
  

הקשר עם ה', הא-ל הנצחי, הוא הנכס הגדול ביותר שיכול להיות לאדם בעולם הזה, ולכן ראוי לשמוח על כל סימן לקשר - בין אם הוא בתוכחה ובין אם בייסורים.

וכאב את בן ירצה

1. יש שפירשו, שזה הסבר לתחילת הפסוק: ה' מוכיח את מי שהוא אוהב, כמו שהאב מוכיח את בנו שהוא רוצה בו ואוהבו: "אם יש לאב בנים הרבה, הבן אשר יאהב וירצה מכל בניו - אותו יוכיח מכולם וישקוד על מוסרו, למען יהיה כולו יפה במידתו ומום אין בו; על-כן יוכיח ה' את אשר יאהב מיתר ההמון" (רבנו יונה פירוש ראשון, וכן רלב"ג, מלבי"ם, מצודות ודעת-מקרא).

• אולם לפי זה, האות ו מיותרת, והיה ראוי לכתוב "את אשר יאהב ה' יוכיח, כאב את בן ירצה".

2. ייתכן שהאות ו מציינת את השלב שאחרי התוכחה - אחרי שה' מייסר את האדם, הוא מרצה אותו, מטיב לו ומפייס אותו, כמו שאב עושה לבנו אחרי שהוא מקבל את תוכחתו: "אחר שיוכיח האדם, יוסיף לרצותו; כאב שיוסיף לרחם על הבן אחר התוכחות ולכפול חמלתו עליו" (רבנו יונה פירוש שני, וכן רש"י).

3. ויש שפירשו, ששני חלקי הפסוק מתאימים (בסדר הפוך) לשני חלקי הפסוק הקודם - מוסר ותוכחה: "את אשר יאהב..." כנגד תוכחה, "וכאב את בן..." כנגד מוסר: "לכאורה, מוסר [יסורים] הוא רע יותר מן התוכחה, אבל מעלת המוסר היא יותר מן התוכחה:... דרך להוכיח... לאוהב אשר לבו דואג על רעתו, אבל... אם אינו שומע לתוכחתו, הוא עוזב אותו לילך בדרך אשר חפץ. אבל אב את בנו, אם אינו שומע לתוכחתו, אף על פי כן אינו עוזבו, אלא מוכיחו בייסורים, עד שעוזב הדרך הרע... והסימן שמחמת אהבה הוא, שאחר-כך, כאשר יסיר שבטו ממנו, חפץ למלאות רצונו, ומדבר לו תנחומים לפייס דעתו..." (הגאון מווילנה).