קוד: ביאור:משלי ז11 בתנ"ך
סוג: פרטים2
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
משלי ז6: "כִּי בְּחַלּוֹן
בֵּיתִי, בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי
":
החכם נמצא בביתו - יש לו בית מסודר ומשפחה מסודרת, הוא מסתכל החוצה ורואה
את הבחורים שנמצאים מחוץ לחלון - הבחורים שעדיין אין להם בית (פסוק 7) - "וארא
בפתאים, אבינה בבנים, נער
חסר לב
" (פירוט). מבין אותם רווקים, הסכנה הגדולה ביותר אורבת לנער
חסר לב = שאינו מסוגל לחשוב:
הוא עלול ללכת אחרי
כל אישה שנותנת לו אשליה של בית, מבלי לחשוב כלל על התוצאות. ואכן, אותו
נער:
עֹבֵר בַּשּׁוּק אֵצֶל פִּנָּהּ, וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד" - הוא עובר ליד פינתה של אישה זונה, וצועד דרך ביתה (ראו מסלולו של נער חסר לב), בתקוה לקבל ממנה קצת חום ביתי; אולם האישה, שנמצאת באותו בית, לא רואה בביתה מרכז לבניית חיי משפחה, להיפך:
משלי ז11: "הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת,
בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ
" - היא
הומיה
= משמיעה דיבורים מפתים, שוטפים וכובשים,
וסוררת = סרה ומתנתקת ממשפחתה, אינה נמצאת
בביתה ואינה מתעניינת במשפחתה, יש לה מטרות אחרות; לאחר שהיא מפתה את הנער לבוא איתה (ראו
פיתויי האישה הסוררת) היא אומרת לנער:
משלי ז18: "לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר, נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים
" - נחשוב רק על הלילה הזה, רק
עד הבוקר;
בבית הזה אין צורך לחשוב על העתיד, אין צורך לחשוב על משפחה - אפשר לחשוב
רק על ההווה.
החכם מטיל את האחריות לא רק על האישה אלא גם על הבעל, גם הוא מנותק ממשפחתו ואינו נמצא בביתו:
משלי ז19: "כִּי אֵין הָאִישׁ
בְּבֵיתוֹ, הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק
" - הוא אינו נקרא "אישי" אלא "
האיש" - הוא סתם איש שגר בבית, אין לי קשר איתו, וגם הוא לא קשור לביתו; אנחנו
לא משפחה - אנחנו רק אישה ואיש ש"במקרה" גרים יחד באותו בית:
משלי ז20: "צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ, לְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא
בֵיתוֹ
" - הוא מתעניין יותר בכסף ובמסחר מאשר בבית ובמשפחה; הוא לא "ישוב" לביתו אלא "
יבוא " לביתו; וגם זה רק במועד קבוע מראש (ליום הכסא), כמו אדם שמגיע
לישיבה עסקית שנקבעה מראש. הבית בשבילו הוא עסקת נדל"ן ולא מקום לבניית
משפחה (פירושים נוספים).
בהמשך מתאר החכם איך הנער מתפתה והולך אל מותו הרוחני, ואז מסכם: בית כזה, שבו חושבים רק על ההווה, הוא בית של מוות - בית שאין בו המשכיות לחיים:
משלי ז27: "דַּרְכֵי שְׁאוֹל
בֵּיתָהּ, יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת
".
זו אולי הסיבה, שהחכם ממליץ לתלמידיו, בתחילת הפרק, להשקיע את מרצם בלימוד חכמה ובינה, שיהיו עבורם מעין בית ומשפחה:
משלי ז4: "אֱמֹר לַחָכְמָה 'אחֹתִי אָתְּ',
ו'מֹדָע ' לַבִּינָה תִקְרָא
" (פירוט).
פירוש על כל פרק ז, מתוך יחסי אבות ובנים בספר משלי / שרונה ברץ:
"לפנינו שיר המתאר תהליך פתויו של הבן ע"י אשת איש. האב רואה כיצד בנו נמשך אחריה, ומנסה לפקוח את עיניו ולשכנעו לבל יסחף.
הרקע – חיי חברה ומסחר עירוניים: אשה נכבדה אשר אינה מהססת לפנות אל הצעיר ולמשכו אחריה.
הפתיחה: "בני שמור אמרי
" אפיינית לחכמים, אך בהמשך נכרים דברי
האב "לשמרך מאשה זרה
" (ז' ה).
(ל"לא תחמוד אשת רעך" ו"לא תנאף" כמצוות עקריות בתורה).
גם במשלים המצרים "משלי אני" (1580-1970) נמצאת הדרכה דומה להמנע מאשת איש מפתה (משלי אנו – גרינץ עמ' 152: השמר מאשה זרה – אשה רחוקה מבעלה. "אני יפה תאמר אליך יום יום, אם עד אין עמה העמוד ותשים לך פח")והאב מציע לבנו לשאת אשה בגיל צעיר (...עשה לך אשה בעודך נער... גם בגמרא הבינו את חשיבות הנישואין בגיל צעיר כפתרון לבעיות פיתוי הצעיר ואמרו: (קדושין ל', ע"א). רב הונא לטעמה דאמר: עשרים שנה לא נשא אשה כל ימיו בעברה, "ובתקון – 'כל ימיו בהרהור עבירה...' עד 20 יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישר אשה".).
דברי האב אל בנו פותחים במלים: "כי בחלון ביתי, בעד אשנבי נשקפתי
"
(הולדה רז – "חכמה ומשל במקרא" ירוש' 1980 עמ' 162-161 סבורה כי מדובר בקטע זה ב"סיפור" מעין מחזה, שבא להיות סיום דרמאטי להטפות המוסר שקדמו לו. לא נראים לי דבריה, כי לפנינו שיר שאינו מסתמך על ה"הטפות הקודמות" אלא מתאר בעיה חינוכית בפניה עומד האב).
מתאר את האב המסתכל בחלון, ורואה כביכול, את ההתרחשות ברחוב. (יש המפרשים כי הפסוק הזה הוא ציטוט דברי האשה ובהמשך ל"אמריה החליקה", היא זו שאומרת כי בהיותה נשקפת בחלונה ראתה את הבן ויצאה לקראתו. לפי פירוש זה נוצר קושי במעבר מגוף ראשון לגוף שלישי כפס' ד. "עובר בשוק אצל פניה ודרך ביתה יצעד". התאור מזכיר את צפייתה של אם סיסרא "בעד החלון נשקפה ותיבב...", ואפשר שהקשר אינו מקרי, - יוצר אירוניה).
הוא רואה נער "חסר לב"
(חסר בינה) "עבר בשוק אצל פנה
(פנתה)
ודרך ביתה יצעד
", (ז-ח).
השעה המתאימה לפתוי היא "בנשף בערב יום, באישון לילה ואפלה
" (ט). הצעיר "המועד לפורענות" זו, מסתובב בשעות בלתי מקובלות: "נשף
" – שעות
הערב המאוחרות כשהרוח מתחילה לנשב
(או בשעות שלפנות בוקר (השעות הקטנות של הלילה) כפי שכתוב בישע' ה', יא: "הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם".). "באישון לילה
" – נראה כמשחק מלים פארודי לפסוק הפתיחה לקטע: (ז', ב) "שמר מצותי וחיה ותורתי כאישון עיניך
" – "אישון העין
" - שמירה מעולה
(כמו בשירת "האזינו" (דב' ל"ב, ז) "יסבבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו"), "אישון לילה
" כאן כמטפורה: "עינו החשובה של הלילה – האפלה".
"והנה
"!
– מלת הפתעה, (כך הוא חושב) "אשה לקראתו
". אם השעה אינה מתאימה להליכת נער
ברחובות, ודאי שאינה מתאימה להליכת האשה. ואכן, תאור האשה הבא מיד, מצביע
על התנהגות מחוצפת בכך, שאשה זו "מרשה לעצמה" לצאת "לרחובות" בשעות בלתי
מקובלות, בשונה כל כך מאשת החיל (משלי ל"א) המתוארת כ"צופיה הילכות ביתה
",
וכל מעשיה בתוך הבית ולמען הבית ובני ביתה, ומי שיוצא בזכותה "לשבת עם זקני ארץ
" הוא בעלה. נראה לי, כי הנגוד לאשת החיל – מכוון.
תאור הופעתה: הלבוש –
צעקני כלבוש זונה. "שית זונה
"
("שית" – הלבוש שאדם שם לב עצמו, כמו תה' ע"ג, ו"לכן ענקתמו גאוה יעטף שית חמס למו" טור סיני תקן: "שית זונה ונצור כלומר: עטופה כלה לבל יכירוה). "ונצורת לב
", כנראה נוצרת בלבה את כוונותיה הנסתרות
(תאור הלבוש של הזונה נמצא בברא' ל"ח, כנראה שהיה לבוש מיוחד לאלמנות ולזונות. "ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף". ואח"כ כתוב: "ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה" ושונים הפירושים – האם לא הכירה בשל לבושה, או מפני שלא ראה את פניה).
תאור לבוש פרובוקטיבי ופריצותי אנו מוצאים בדברי ישעיהו על "בנות ציון
"
ההולכות "נטוות גרון ומשקרות עינים
" ומפתות (ישע' ג', יח-כה).
האב מסביר
לבנו כי הליכתה זו ברחובות אפיינית לה, "המיה היא וסררת
"
(צרוף יחידאי – רעשנית וסרה מן הדרך הנכונה והישרה כגון: "בן סורר ומורה"), אורבת להזדמנות, והבן סבור כי רק אליו פנייתה. התנהגותה מחוצפת ובלתי
מקובלת "והחזיקה בו ונשקה לו, העזה פניה
". דוקא התנהגות זו, מושכת את
הצעיר.
היא מוסיפה כי יצאה לקראתו: "לשחר פניך ואמצאך
" (טו) כאלו לא במקרה
נפגשו אלא צפתה אך ורק לו. והאב מנסה להסביר לו, כי היא מסתובבת כל הזמן –
"פעם בחוץ פעם ברחבות, ואצל כל פנה תארב
" (יא).
האשה מזמינה אותו לקיים מצוות סיום הנדר בסעודה
(כמו תה' ס"ט ג-יד "לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו"), אך מיד מוסיפה את ההכנות, אם לא יתפתה לבוא כך לסעודת המצוה – "מרבדים רבדתי ערשי, חטבות אטון מצרים
" – הכינה מקום המשכב, במצעים יקרים ומיובאים
(ראה עמוס על עשירי העם "השכבים על מיטות שן"... (עמוס ד', ד) או על עשירי שומרון "הישבים בשומרון בפאת מטה ובדמשק ערש" (עמוס ג', יב))ומן התאור ברור כי האשה עשירה מאוד.
"נפתי
" – (נפת – כנראה זלף). בישמה את הבגדים והמצעים בבשמים יקרים.
ועוברת להצעה גלויה: "לכה נרוה דדים עד הבקר נתעלסה באהבים
". ובאשר להיותה אשת איש, היא מוסיפה כי הבעל אותו היא מכנה "איש
" כדי לא להזכיר את הקשרים ביניהם
(כך גם אשר פוטיפר בדבריה לאנשי ביתה: בר' ל"ט י"ד "ראו, הביא לנו איש עברי". (אינה אומרת בעלי. עמדה על כך נ. ליבוביץ, עיונים בס' בראשית).), הלך לדרך רחוקה, לצרכי מסחר כנראה, כי "צרור הכסף לקח בידו, ליום הכסא יבא ביתו
"
(יום הכסא (או "הכסה") יום שהירח מלא – יום החג. או שהירח מכוסה ואינו נראה – ראש חודש). "ביתו
" בגוף שלישי, לא אמרה "ביתי" כדי ליצור שוב רחוק בהתיחסות לבעל.
"הטתו ברב לקחה
"
(טור סיני מתקן: "ברוך לקחה", מתאים: "לבחלק שפתיה תדיחנו" (טורשטינר משלי שלמה, עמ' 100).)– ברור לאב שהתנהגותה ודבריה עתידים להטות אליה את הבן.
הנימוק
ההגיוני בו מנסה האב לשכנע הוא כי הדרך בה הוא הולך הנראית לו כדרך בה
בחר, הנה בעצם, הובלתו על ידי האשה והוא דומה לבהמה – שור – המובל אל הטבח
"כעכס אויל
" – כבל בו מובל האויל הוא המשל, עכס - תנועת רקוד
(בנות ציון בדברי ישע' ג', טז "הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה".),
מוסיף את משל הצפור כמו בשיר הקודם: צפור הנלכדת בפח בבלי דעת. ובאירוניה
אומר: "כמהר צפור אל פח
". התשוקה גורמת לו למהר אל סופו, וחץ יפלח את כבדו,
כנראה מעשה הבעל הנוקם.
והוא מסיים: "ולא ידע כי בנפשו הוא
". כמו בשיר קודם: "והם לדמם יארבו יצפנו לנפשותם
" (א, יח). הבן הצעיר רואה את
התענוגות הצפויים לו, אך לא את הסכנות.
הפסוקים האחרונים בקטע כד-כז,
מובאים כמעין מסקנה לשיר ולדעתי אינם שייכים אליו, אלא מדברי חכמים המביאים
מסקנה כללית ומדברים על הנזק הרב, "חללים הפילה
", שבהליכה אחרי האשה
(אינם מזכירים אשה בדבריהם, אלא באופן כללי, ונראה לי כי בשל קטע זה יחסו את השיר לכסילות לעומת ערכה הטוב של החכמה.).