הולך ביושרו - ביושר שלו

דקויות

יושרו -

מדוע הולך ביושרו ולא "הולך ביושר"? למי מתייחס כינוי השייכות?

1. יושרו של האדם - המידה המתאימה לו על-פי אופיו ומצבו:

דרך החכמה היא ללכת בכל מידה בדרך האמצעית (ראו שביל הזהב בספר משלי). דרך זו נקראת "דרך הישר". אבל במקרים מסויימים, אדם שהתרגל ללכת יותר בדרך קיצונית בצד אחד - צריך להרחיק את עצמו לצד השני, עד שיגיע לאמצע. כלומר, לכל אדם, לפי מצבו הנפשי, יש דרך שהיא הישרה ביותר עבורו - היא יושרו (ע"פ הגאון מווילנה).

את הדרך הזאת יודע רק האדם עצמו; אנשים אחרים שיראו אותו נוהג בקיצוניות - עלולים לצחוק עליו (למשל, אם האדם נולד עם יצר זללנות, והוא רוצה לשבור אותו ע"י צומות - אנשים שיראו אותו צם עלולים לצחוק עליו ולזלזל בו). ולכן, אדם ש הולך ביושרו - מתנהג בדרך הישרה עבורו ולא חושש מלעגם של הבריות - מראה בכך שהוא ירא ה' - שמטרתו רק לעשות רצון ה' ולא להגדיל את כבוד עצמו.

אבל נלוז דרכיו - מי שהולך בדרכים עקומות, שאינן מתאימות עבורו לפי מצבו הנפשי - מראה בכך שהוא בוזהו, בוזה את ה', כי דעתן של הבריות חשובה עבורו יותר מרצון ה'.

מכאן אפשר ללמוד גם לגבי מצוות תוכחה: כשאדם בא להוכיח את חברו, הוא צריך קודם-כל להכיר אותו היטב, כדי שיידע האם התוכחה הזאת באמת מתאימה ל יושרו של חברו - האם היא מתאימה לו ע"פ מצבו הנפשי, או שהיא רק תגרום לו נזק. ואולי משום כך נאמר ב ויקרא יט17: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (כפירוש חז"ל) "עם שאיתך בתורה ומצוות": מצוות התוכחה חלה רק על אדם שנמצא אתך, שאתה מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת מה יחסו לתורה ומצוות ומה התוכחה שמתאימה לו.

2. יושרו של האדם - המעשה שנראה ישר בעיניו: אדם שהולך ביושרו, כלומר בדרך שנראית לו ישרה, עושה זאת מתוך יראת ה', גם אם הוא טועה. אך אדם שאינו מייחס חשיבות למעשיו, לא מכבד את תפקידו שיועד לו, ובכך מזלזל גם בה' (ע"פ יעל).

האם ייתכן כי כל אדם שעושה את מה שנראה לו ישר הוא ירא ה'? והרי נאמר ב משלי יב15: "דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם" (פירוט)!

דוד אקסלרוד הציע: אדם הדבוק בתום לב באיזושהי מערכת ערכים, ממילא מקבל עול של דבר מה מעליו (ובכך הוא קרוב להיות ירא ה');   לעומתו, נלוז דרכיו הוא המתאים את השקפתו לצורכי צידוק מהלכיו העכשוויים, ממילא הוא מבחינתו השופט העליון (ולעולם לא יהיה ירא ה').   "ראשית חכמה יראת ה'" - תחילה של כל הבנה ומחקר היא קבלת עול מערכת חוקים, כלומר, הכרה בכך שהמציאות אינה מסתדרת בהכרח לפי רצוני. זה ללא ספק תנאי מינימאלי למחקר כלשהו.

3. יושרו של ה': אפשר גם לפרש שהכינוי במילה "יושרו" מתייחס אל ה', שנזכר בהמשך הפסוק. לפי זה, "הולך ביושרו" הכוונה "הולך בדרך הישרה בעיני ה'", ובכך מראה שהוא ירא ה'.

נלוז דרכיו בוזהו - מי בוזה את מי? (ע"פ הרב דוד קליר)

1. נלוז דרכיו בוזה את ה'; בעוד ש הולך ביושרו = ההולך בדרך ישרה עבורו - מראה בכך על כבוד ויראה לה', ה נלוז דרכיו = ההולך בדרך עקומה, מבזה את ה'. (רש"י, הגר"א, מלבי"ם)

2. נלוז דרכיו בוזה את ירא ה'; מכיוון ש ירא ה' הוא הולך ביושרו   = בדרך ישרה עבורו, ה נלוז דרכיו = מי שרוצה ללכת בדרך עקומה, מבזה ומזלזל בירא ה', ולועג לו על כך שאינו נוהג כמוהו. (מצודת דוד)

3. נלוז דרכיו בוזה את עצמו; כמו בפסוקים נוספים שבהם כינוי שייכות מתייחס לנושא.

4. הולך ביושרו בוזה את נלוז דרכיו; כמו שנאמר על הצדיק ב תהלים טו4: "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד..." - הצדיק מבזה את המאוסים (או מואס את הנבזים), ומכבד את יראי ה'.

הקבלות

יושרו - כינוי השייכות מתייחס לאדם או לה'. ביטוי דומה נזכר בפסוק אחד נוסף, וגם בו אפשר לפרש את הכינוי באותן שתי דרכים - יושרו של האדם או יושרו של ה', איוב לג23: "לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ" (פירוט).

הפירוש שהכינוי מתייחס לה' מתאים לפסוקים רבים נוספים המדברים על הליכה או אי-הליכה בדרך הישרה בעיני ה':

• מלכים א יא33: "יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין... וְלֹא הָלְכוּ בִדְרָכַי לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי וְחֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי כְּדָוִד אָבִיו"
• מלכים א יא38: "וְהָיָה אִם תִּשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ, וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי..."
• מלכים א כב43: "וַיֵּלֶךְ בְּכָל דֶּרֶךְ אָסָא אָבִיו, לֹא סָר מִמֶּנּוּ, לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'".
• מלכים ב טז2-3: "בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה אָחָז בְּמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָֹם, וְלֹא עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהָיו כְּדָוִד אָבִיו, וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל..."
• מלכים ב כב2: "וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה', וַיֵּלֶךְ בְּכָל דֶּרֶךְ דָּוִד אָבִיו, וְלֹא סָר יָמִין וּשְׂמֹאול"

ניגוד בין יראת ה' לבין בוז נמצא גם ב משלי א7: "יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ", וגם שם הכוונה לבוז כלפי ה' (פירוט).