קוד: כמה מילים תנ"כיות ומה שאפשר ללמוד מהן, באופן שלא חשבת בתנ"ך
סוג: פרטים1
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
כמה מילים תנ"כיות ומה שאפשר ללמוד מהן, באופן שלא חשבת/ חגי הופר
הקדמה
במאמר זה אקבץ רעיונות ממאמרים שונים שלי שמפענחים מילים תנ"כיות בדרך נאמנה ועם זאת לא תמיד מוכרת על-ידי הציבור הרחב.
בעבר כתבתי על ההוגה עמנואל לוינס [1], כי הגותו נטועה במשחק לשוני, בעיקר זה שבין "אחר" ו"אחריות" – האחריות שלנו היא לאחר, אך גם, למשל, זה שבין "אלם" (שתיקה) ו"אלימות" – מי שאינו יודע לבטא עצמו במילים מתבטא בהפעלת כוח. כמו כן, הפנים (הפרצוף) מעידות על הפנימיות.
הנה גם אצלי, אם כך, פעמים רבות הרעיונות מתבטאים בניתוח לשוני כלשהו – וקשה לדעת מה קדם למה. אפנה, אם כן, למילים ולרעיונות הגלומים בהן.
עמל [2]
רוב האנשים חושבים שעבודה קשה היא קללה שהאדם הראשון קולל בה, ככתוב:
בראשית ג19: "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב"
אולם, יש לדעת כי עבודה הייתה בעצם ייעודו המקורי של אדם בגן עדן, ככתוב:
בראשית ב15: "ויקח ה' אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה"
אז מהי הקללה?
הרברט מרקוזה בספרו "ארוס וציוויליזציה" [3] מבחין בין דיכוי הכרחי וטוב ובין דיכוי יתר שלילי ולא הכרחי, אשר בו נוקטת לרוב החברה הקפיטליסטית. הנה כי כן, עבודה יכולה להיות אף נוחה ונעימה, ומאידך היא יכולה להיות עבודת פרך מייגעת, כמו זו של ישראל במצרים.
עבודה קשה נקראת בלשון התנ"ך "עמל". והנה, אותה מילה, "עמל", מציינת גם כל דבר משוקץ ומתועב, דבר מאוס ומגונה, כמו במילים המפורסמות של בלעם:
במדבר כג21: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו"
פול לפארג' הולך בכיוון זה בספרו "הזכות לעצלות" [4] ומטיף לעבודה מינימאלית. ובעקבותיו הלכו כמה סופרים נוספים. [5]
ואם תפנה אותי לפסוק הידוע:
איוב ה7: "כי אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף"
אומר לך לשים לב לסיפא שלו, אותה ניתן לפרש – שאם יש לך חזון ומעוף כי אז באמת רק השמיים הם הגבול, תוכל להרקיע שחקים, בעבודה לא מתוך מאמץ, אלא מתוך תשוקה.
בזאת אין המלצה לחדול מעבודה, שהאדם בעצם זקוק לה ונהנה ממנה. ושהרי אף האל עצמו, אליו אנו שואפים להידמות, עבד בבריאה, וכפי שנכתב:
בראשית ב3: "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות"
ואפשר לטעון, שאפשר לקרוא כאילו כתוב: 'אשר ברא אלוהים כדי לעשות' (כדי שהאדם יעשה, או כדי שהאל עצמו יעשה).
ולבסוף, אם תאמרו שזו הקללה ואין מה לעשות, אומר לכם כי לדעתי בימינו תוקף הקללות הקדומות קהה [6], קללת האדם – עם המיכון הגובר, קללת האישה – עם עליית הפמיניזם והמצאת האפידורל, ואף קללת חם (אף כי כנען הוא שקולל) – עם ביטול העבדות. רק הנחש קללתו נצחית, כפי שמופיע בישעיה בתמונת אחרית הימים:
ישעיהו סה25: "זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי אמר ה'"
רצון [7]
משלי י32: "שפתי צדיק ידעון רצון ופי רשעים תהפכות"
התנ"ך מתייחס לרצון כמשהו גבוה, ואין זה דבר מובן מאליו. דקרט למשל, לעומת זאת, טוען כי יש להשליט את השכל על הרצון. ובאמת, מי בא ראשון ומי יסודי יותר - השכל או הרצון? שהרי אנו יודעים כי פעמים רבות האדם רוצה משהו ואין הוא יכול להסביר מדוע הוא רוצה זאת, כי הרצון הוא משהו עמוק יותר, פנימי יותר. אז האם נסכים לדקרט ונאמר שיש עליו תמיד להישמע לשכל?
אני חושב שהפתרון לחידה הזאת נעוץ בשפה העברית, שכן יש לדעתי קשר בין המילה העברית רצון ובין המילה הלועזית רציונל, או רציו, וכך נפתרת הבעיה - הרצון הוא-הוא הרציונל שעומד מאחורי המעשה. על כך שהאנגלית שאלה מהעברית עמדתי במקום אחר. [8] הנה 5 דוגמאות ראשונות מתוך 200:
head - קדקד (בסיס קד)
hand - יד
leg - רגל (שיכול אותיות)
hair - שיער
eye - עין
לסיום, כמו הפסוק למעלה יש עוד פסוק אחד שמשתמש בביטוי 'שפתי צדיק' והוא –
משלי י21: "שפתי צדיק ירעו רבים ואוילים בחסר לב ימותו"
ומחיבור שני הפסוקים עולה, כי מי שיודע את הרצון יכול לא רק לשלוט בעצמו אלא גם להנהיג ולרעות אחרים.
יצר [9]
הדת בדרך כלל מצווה עלינו לעצור בעד התאוות. ואולם, בספר משלי אנו מוצאים בעיקר שני סוגי תאוות שיש לרסן: המין (הזן) והמזון, או לומר – תאוות הבשרים, תרתי משמע.
לפי פרויד [10], תאוות אלה נובעות מהסתמי ועל האני המודע לשלוט בהן ולהתאימן למציאות.
ועוד, ניתן לראות בדברים אלה פרשנות לפסוק:
בראשית ח21: "כי יצר לב האדם רע מנעריו".
כלומר, האיד שבו נקבע בילדותו. אני
חושב שניתן לראות כאן את רקעו היהודי של פרויד.
פרויד ראה בדבר גזרת
גורל שאין לשנותה, ואולם ניתן לטעון שאפשר לשנותה באמצעות ההבנה הבוגרת, כפי שנרמז
לדעתי בפסוק:
דברי הימים א כח9: "ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' **וכל יצר מחשבות מבין** אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד".
גם בקונקורדנציה מופיע כפירוש שני יצר=מחשבה.
ואולי זה המקור למושגים יצר הטוב ויצר הרע, כבפרשנות הידועה על שני היו"דים במילה "וייצר" בפסוק:
בראשית ב7: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה".
אעיר, כי ברגיל מקשרים בין יצר ובין יצירה, והיצירה האמנותית אכן הרבה פעמים נובעת מתוך היצרים העמוקים והפראיים של האדם. ומרדכי רוטנברג [11] מקשר את יצר-יצירה גם לצור (חומר) וצורה וליציר. אך אם יצר הוא אף מחשבה לפי פירושנו, כי אז גם היצירה האמנותית יכולה להיות מלאכת-מחשבת, כזו של בצלאל בונה המשכן.
ברא [12]
בראשית א1: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"
'ברא' יתכן לפרש מלשון ילד, הביא לעולם, הביא לידי קיום, שהרי בר הוא ילד, לפי הארמית, ככתוב –
משלי לא2: "מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי"
אין הדבר סותר את חידוש העולם, אף כי יש לציין שאב"ן עזרא, למשל, סובר, כי ברא לא מורה בהכרח על יצירת יש מאין, אלא כולל גם יצירת יש מיש.
הד פירוש זה ניתן למצוא בהגות היהודית בספר מורה נבוכים:
הרמב"ם במורה נבוכים, א', עד', מביא שבע דרכים של הכלאם להוכחת חידוש העולם=בריאתו יש מאין. ושם משל מענייני זרע ולידה להוכחת החידוש. כמו כן, הרמב"ם עצמו מביא משל מעניין זה לשלילת דעת אריסטו על הקדמות בחלק ב', יז'.
גם מרדכי רוטנברג בספרו "היצר" מציין הצעת פרשנות זו.
אושר [13]
משלי ג18: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר"
כך נאמר על התורה, ונראה מכאן שהאושר הוא עניין מרכזי בחיים.
גם אריסטו [14] וגם הרב אליהו דסלר [15] מסכימים כי האושר נובע משאיפה אחר המעלה השכלית והרוחנית.
ניתן לומר, שהמאושר הוא מי שקיבל אישור, אישור-עצמי, לעצם קיומו. פעולותיו הם לרצון. למשל –
משלי טז20: "משכיל על דבר ימצא טוב ובוטח בה' אשריו"
ואולי ניתן גם לומר, כי המאושר הוא מי שהולך בדרך הנכונה, מלשון אשורים, צעדים, כמו ב –
תהלים לז31: "תורת אלהיו בלבו לא תמעד אשריו"
גם אצל אריסטו האושר בא כחלק מאורחות חיים נכונות ואימוץ "המידה הטובה". כך שבסופו של דבר הישר הוא המאושר.
איפוק [16]
יש להאפק, מלשון עצירה, או מלשון חיזוק (רש"י ומצודות):
שמואל א יג12: "ואמר עתה ירדו פלשתים אלי הגלגל ופני ה' לא חליתי ואתאפק ואעלה העלה"
ויש אפיק, שיכול לעלות על גדותיו במשמע הפוך מהתאפקות:
ישעיהו ח7: "ולכן הנה אדני מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור ואת כל כבודו ועלה על כל אפיקיו והלך על כל גדותיו"
על דרך הדרש, אם כן - אולי מתאפק הוא מי שמנתב את רגשותיו לאפיקים הנכונים ושולט בהם - ולא נותן להם לשלוט בו, מי שמתעל את האנרגיה האצורה בו ולא נותן לה להתפרץ לכל הכיוונים...
[אראל סגל הגיב: ואפשר גם לפרש איפוק מלשון אופק: מתאפק הוא מי שחושב לטווח ארוך, רואה את האופק ולא רק את ההנאה המיידית.
ומשה דיין ענה לו: אופק או אופקים אינן מילים מקראיות].
הוכחה [17]
קרל ריימונד פופר (1902-1994) טבע את עקרון ההפרכה, על-פיו רעיון הוא מדעי אם ניתן לחשוב על דרך להפריכו ובכך להעמידו במבחן. ככל שהצטברות ההפרכות גדלה, כך יהיה המדע קרוב יותר להגשמת תכליתו, האמת (ויקיפדיה).
מעניין יהיה לבחון את מבחני ההוכחה של הנביא בכלי המדע של פופר: בדברים יג 2-6 גם כשנביא השקר מביא אות אין שומעים לו. כאן מציאות ה' נתפשת כמציאות מוחלטת שאינה מצריכה הוכחה ואף גוברת על ניסיונות הוכחה נגדיים לה. מהבחינה הזו היא אינה מדעית, היא מעבר למדע. אולם אולי אפשר לראות אף אותה כמדעית, אם נזכור שהיא הוכחה כבר ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני.
לעומת זאת, אמיתיות הנביא כן זקוקה להוכחה: בדברים יח 21-22 נביא ניכר בהתגשמות נבואתו. אולם ממקור אחר נראה שכלל זה אינו מוחלט: בירמיהו כח9 רק בנבואה לשלום הנביא עומד למבחן ולא בנבואת פורענות, שהרי זו יכולה להתבטל אם העם יחזור בתשובה, כמו שקרה עם יונה הנביא ואנשי נינוה.
אם כך במה ייבחן נביא הפורענות? אני אומר, כי במקרה שלו אין הוכחה במובן המדעי, אלא יש הוכחה במובן תוכחה, כמו שנאמר –
ויקרא יט17: "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא"
לא סתם שתי מילים אלו קרובות זו לזו. כך גם, התוכחה צריכה להיות על דברים מוכחים. וכן אומר הנביא, שוב תוך שימוש באותו השורש:
ישעיהו א18: "לכו נא ונוכחה יאמר ה' ".
וכן נאמר –
עמוס ג10: "ולא ידעו עשות נכחה נאם ה' ".
הוא גם, לפי דעתי, מקור השורש 'וכח', כמו ב-
מיכה ו2: "שמעו הרים את ריב ה' והאתנים מסדי ארץ כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתוכח" .
המנצח בויכוח הוא מי שדבריו יותר נכוחים ומוכחים. ואולי גם, תוך פירוק המילה, מי שלטענותיו יש יותר כוח, כוח פנימי.
כך, עיקר תפקיד הנביאים, כפי שכתבתי בעבר [18], לא היה להגיד עתידות ולהוכיח בזאת שהם נביאים, אלא להוכיח את העם ולהחזירו לדרך הישר. כך גם סבר הפרופ' ליבוביץ. [19]
אמת [20]
בהקדמה לספרי "פילוסופיה והתנ"ך" [21] כתבתי:
החלוקה בין שני התחומים האלה, המחשבה והאמונה, מצויה כבר בהתחלה: שאיפתה של הפילוסופיה היא האמת. והנה, אמנם המילה אמת מופיעה בתנ"ך לרוב, אך שורש המילה הוא אמ"ן (ראה מילון אבן שושן). אמן הוא גם אמינות, הווה אומר חוזק וככזה הוא כאמת, אך משמעותו היא גם ובעיקר אמונה, במובן של רגש פנימי עמוק, רחשי הלב, ולאו-דווקא הסתמכות על השכל. ויש לכך השלכות מעשיות: כך, למשל, המרגלים אמרו אמת על הארץ שתרו ובכל אופן נענשו, מדוע? מכיוון שלא הייתה להם אמונה. האמת לבדה אינה מספיקה [22].
כמו כן, בתנ"ך נראה, כי האמת היא לא רק תכונה המיוחסת למשפטים שאנו אומרים על המציאות, אלא היא נתפשת כתכונה מהותית לה' ולחיים בדרכיו, כנאמר:
ירמיהו י10: "וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם מקצפו תרעש הארץ ולא יכלו גוים זעמו" .
ועוד - אדרבא, בתנ"ך הלב הוא מקום המחשבות, כמו גם מקום הרגשות. כך למשל נאמר על שלמה, החכם מכל אדם:
מלכים א ג9: "ונתת לעבדך לב שמע לשפט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפט את עמך הכבד הזה" .
עם זאת ודאי שהחכמה נחשבת בתנ"ך כתכונה טובה וכמעלה שיש לבקש אחריה. ומהי הפילוסופיה אם לא אהבת-החוכמה.
ובמקום אחר כתבתי [23]: הידיעה היא דבר שכלי טהור ולעומתה האמונה היא דרך חיים. אמונה משמעה היסמכות בפועל, הישענות על דבר. במובן זה לא צריך להכריע בין השתיים, אלא גם מה שאתה יודע בשכלך, ואפילו תהיה זו נוסחה מתמטית כמו 2+2=4, אתה צריך מאוחר יותר גם להאמין בו, כלומר – לבסס את חייך על ההנחה שזו אמת.
אוסיף כאן, כי אמונה היא גם התרגלות, כמו אומנות, כבפסוק:
אסתר ב7: "ויהי אמן את הדסה היא אסתר".
ומלבד זאת כמובן יש קשר לאמנות...
השכלה [24]
האם יש קשר בין השכלה ובין הצלחה? (מחקר עכשווי גילה שבולטות חברתית משפיעה יותר).
אציע עיון אחד:
פרגמטיזם, מתוך ויקיפדיה:
"פרגמטיזם הוא אסכולה פילוסופית שהתגבשה בארצות הברית בסוף המאה ה-19. מייסדיה היו צ'ארלס ס' פירס, שהעניק לאסכולה את שמה ופיתח את עקרונותיה; ויליאם ג'יימס, שקידם והפיץ אותה; וג'ון דיואי שפיתח את האספקטים האינסטרומנטליים של האסכולה.
הפרגמטיזם גורס כי האמת נמדדת על פי תכליות מעשיות. אמיתותה של טענה נקבעת על פי תוצאות מעשיות והתועלת שהיא משרתת. הפרגמטיסטים מסתמכים על ניסויים אמפיריים והצלחות מעשיות, ודוחים הנחות א-פריוריות כמקור לידע האנושי (דוגלים באמפיריציזם). לפי הפרגמטיזם, מחשבות, רעיונות והשקפות אינם אלא כלים להשגת מטרות החיים של האדם - ואין להן משמעות מטאפיזית.
הפרגמטיזם גורס כי האמת מותאמת לגילויים המדעיים והיא יחסית לזמן, מקום ומטרת החקירה".
בתנ"ך, את המילה "משכיל", משורש שכ"ל, מפרשים כמצליח.
למשל ראה רש"י לישעיה נב13: "הנה ישכיל עבדי": "הנה ישכיל עבדי - הנה באחרית הימים יצליח עבדי יעקב צדיקים שבו".
וכן מצודת ציון: "ישכיל - הוא ענין הצלחה כי המצליח בדבר נראה כאלו עשה מעשהו בהשכל וכן ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שמואל א' יח)".
יש פה, דומני, מעין נטייה לכיוון הפרגמטי. אך לאיזון התמונה עיינו בקישור למאמר המלא, המופיע אף בספר "פילוסופיה והתנ"ך".
אם אזכר במילים נוספות אצרף אותן.
כל הזכויות שמורות למחבר. אפשר לצטט תוך הזכרת המקור.
[1] ראה: פילוסופיית השיח אצל לוינס ובאיוב:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2713_0.html
[2] להרחבה, המאמר המקורי: לפארג' והתנ"ך: האם כדאי להתאמץ:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0423_0.html?no_cache=1387641653
[3] מרקוזה, הרברט, ארוס וציוויליזציה, ספריית פועלים, 1978.
[4] לפארג, פול, הזכות לעצלות, בנימינה: נהר ספרים, 2011.
[5] ראסל, ברטראנד, בשבח הבטלה: ומסות אחרות, תרגם וערך יורם רוזלר, ירושלים: א. רובינשטיין, 1975.
הודג'קינסון, טום, אלוף בטלות (How to be Idle - Tom Hodgkinson) תל-אביב: מטר, 2007.
מאייר, קורין, שלום לך עצלות - למה לא משתלם לעבוד קשה, תל-אביב: בבל ומשכל, 2009.
סטיבנסון, רוברט לואיס, להגנת הבטלנים, בתוך: שגיב, אסף (עורך), חקירות ודרישות – מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, אור יהודה" דביר, 2011, עמ' 54-64.
[6] כתבתי על כך בהרחבה יותר ב: על עיקרון הניגוד שבתנ"ך ועל עיקרון הטיית החסד:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2826_1.html
[7] המאמר המקורי: רצון ושכל – מי קודם?:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2810_7.html
[8] קשרים בין אנגלית לעברית:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t09b18_0.html
[9] להרחבה: שליטה בתאוות – בראי הפסיכולוגיה:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2809_0.html
[10] ראה בספר "אישיות: תיאוריה ומחקר" של האוניברסיטה הפתוחה, כרך א', עמ' 122.
[11] ראה מאמרי: כמה ספרים על אהבה ביהדות:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/sig_9sfr_4.html?no_cache=1387645461
[12] להרחבה: ברא-ילד:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0101_27.html
[13] להרחבה: אריסטו והתנ"ךף עיקר האושר:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2803_0.html
[14] אריסטו, אתיקה (י-ם ות"א: שוקן, 1973), ספר י', ו' (249-251)
[15] מכתב לאליהו מאמר ראשון, האושר והשכר בעוה"ז, באותיות מודגשות, עמ' 3.
[16] המאמר המקורי: להתאפק ואפיק:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t08a13_3.html
להרחבת הנושא ראה מאמרי: אינטליגנציה רגשית, סוג האיפוק – בראי הפסיכולוגיה:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2816_3.html
[17] לפי מאמרי – הפילוסופים של העת החדשה מול התנ"ך:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0101_33.html
המאמר המוחב המקורי: פופר והתנ"ך – הוכחה והפרכה:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t1128_0.html
[18] ראה: נבואות לעתיד, בעיקר עם מספר:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t1118_2.html
[19] למשל, כך כותב לייבוביץ בספרו "רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ" עמ' 59.
[20] ראה: הפילוסופים של העת החדשה מול התנ"ך:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0101_33.html
[21] הופר, חגי, פילוסופיה והתנ"ך; התנ"ך בראי הפסיכולוגיה, י-ם: הופר, 2013, עמ' 7-8.
[22] אוסיף כאן כי באופן דומה אם כי קיצוני יותר אומר הרב אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (כרך א', מהו אמת ומהו שקר, עמ' 94), כי האמת היא מה שמוביל לאמונה.
[23] אמונה וידיעה – מה קודם?:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0504_4.html
וראה גם: קון והתנ"ך – אמונה וידיעה:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0504_5.html
[24] להרחבה: פרגמטיזם והתנ"ך: מבחן התוצאה: