ברב עם הדרת מלך, ובאפס לאום מחתת רזון

דקויות

הפירוש המקובל: ככל שיש אנשים רבים יותר בעם, כך גדל כבודו של המלך השולט עליהם.

מה המשמעות המעשית של קביעה זו? 

1. ייתכן שהמשמעות נמצאת בפסוק הבא, משלי יד29: "אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה, וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת": כבודו של מלך הוא שיהיה לו עם גדול, ולכן המלך צריך להיות ארך אפיים, לא לכעוס מהר מדי על בני עמו הפוגעים בכבודו, כי אם ימהר לכעוס, אנשים ייפגעו ויעזבו, וכבודו יתמעט.

2. יש שפירשו, שהפסוק הוא משל על כבודו של מלך מלכי המלכים הקב"ה: ככל שיש יותר אנשים שעובדים את ה' ביחד, כבודו גדל יותר. מכאן הסיקו כמה מסקנות מעשיות, למשל:

• עדיף לברך ולהתפלל ביחד, גם אם זה יגרום להפסקה בלימוד בבית המדרש: "היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם; בית שמאי אומרים: כל אחד ואחד מברך לעצמו, ובית הלל אומרים: אחד מברך לכולן, משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך... ובית שמאי... קסברי מפני בטול בית המדרש"  (בבלי ברכות נג א), "מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִשְׁמוֹעַ קְרִיאַת הַמְּגִלָּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ רֹב אֲנָשִׁים, מִשּׁוּם דְּבְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (קיצור שולחן ערוך קמא).
• עדיף לשתף כמה כהנים בעבודות המקדש, גם אם כהן אחד יכול לעשות הכל בעצמו: "וקבל הכהן...  נותנו לחבירו... בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ (שהיו כולן עסוקין בעבודה)" (בבלי פסחים סד ב (רש"י), רמב"ן על ויקרא א ו, מנחות סב א, ומחלוקת ב יומא כו א, בבלי זבחים יד ב, סוכה נב ב).
• יש מצוה, גם על מי שאינו עוסק בעבודת המקדש, להיות נוכח ולראות: "ומאי מצוה (יש בראייתן)? - (יש כאן מצוה משום) בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (בבלי יומא ע א).
• וראו עוד לגבי תקיעת שופר במוסף ראש השנה (בבלי ראש השנה לב ב), מכירת ספר תורה מעיר גדולה לעיר קטנה (בבלי מגילה כז ב), ועוד.

ויש שפירשו מכאן, שהפסוק מדבר על יתרון איכותי ולא כמותי: "ברב עם - שהצבור זכאים, הדרת הקב"ה הוא. ובאפס לאום - כשאינם דבקים בו, מחתת רזון - חסרון רזנותו הוא, כביכול נותן מכבודו לאלהי נכר ומשליט את האומות על בניו" (רש"י). "ברב עם, כלומר, מוסר אמונה רב גודש בעם - אז הכבוד הוא מנת חלקם של המלך, ונתיניו העם.  ובאפס לאם, כלומר, חוסר ערכים לאומיים פשה בעם - אז לשלטון האפס חסר התנאי ההכרחי לצורך זיהוי האמת. אז יש מחיתת רזון ואין תקומה." (רמי ניר 31.1.08).

מעבר לכך, יש שפירשו שהפסוק מדבר דווקא על מלך בשר ודם, והוא בא להדגיש את ההבדל בין יראת ה' לבין מלך בשר ודם. ע"פ הפסוק הקודם, משלי יד27: "יִרְאַת ה' מְקוֹר חַיִּים, לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת", יראת ה' אינה תלויה במספר האנשים (ה' הרי בחר בעם ישראל המעטים), בניגוד לכבודו של מלך בשר ודם: "מה מאד הירא את ה' ית' בוטח ושלו, [יותר אפילו] מן המלך, כי הירא את ה' - אין בטחונו תלוי בבשר ודם, ובטחון המלך תלוי בבריות" (הרב יונה גירונדי).

4. ולענ"ד, הפסוק אינו מדבר על מספרם המוחלט של האזרחים, אלא על השינוי: ברב עם = כאשר העם מתרבה, בתקופת שלטונו של מלך, הרי זו הדרת מלך, כבוד למלך המנהל את ממלכתו באופן שמאפשר ריבוי טבעי.

הקבלות

רָזוֹן - הכתיב המקובל הוא רוֹזֵן: 

• שופטים ה3: "שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ רֹזְנִים"
• ישעיהו מ23: "הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן, שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה"
• חבקוק א10: "וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס, וְרֹזְנִים מִשְׂחָק לוֹ"
• תהלים ב2: "יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ, וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד"
• משלי ח15: "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ, וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק" (פירוט)
• משלי לא4: "אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל, אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן, וּלְרוֹזְנִים או[אֵי] שֵׁכָר" (פירוט)

ייתכן שהמילה רָזוֹן היא שם מופשט, על משקל כָּבוֹד, המציין את כבודו ומעמדו של הרוזן, כמו רוֹזנוּת (כמו ש: מלוכה היא מעמדו של המלך, משרה היא מעמדו של השר, וכו'). ומכאן: מחתת רזון = שבירת כבודו של הרוזן.

אולם המילה רזון, באותו כתיב כמו בפסוקנו, היא מהשורש רזה, ומציינת היפך שומן, ישעיהו י16: "לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן, וְתַחַת כְּבֹדוֹ יְקֹד יֵקַד כִּיקוֹד אֵשׁ". בפסוק זה הרזון מנוגד גם לכבוד (אולי כי השמן הוא כבד והרזה הוא קל), ומכאן: מחתת רזון = סכנה של אובדן הכבוד, כביכול כבודו של המושל עושה "דיאטה"... (וראו גם רמ"ד וואלי).

המילה רזון מופיעה בשני פסוקים נוספים - נשאיר לקוראים למצוא את הקשר לפסוקנו:

• מיכה ו10: "עוֹד הַאִשׁ בֵּית רָשָׁע אֹצְרוֹת רֶשַׁע, וְאֵיפַת רָזוֹן זְעוּמָה"
• תהלים קו15: "וַיִּתֵּן לָהֶם שֶׁאֱלָתָם, וַיְשַׁלַּח רָזוֹן בְּנַפְשָׁם"

השורש הדר בהקשר למלך נזכר גם ב משלי כה6: "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ, וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד" (פירוט).