חכמים יצפנו דעת, ופי אויל מחתה קרובה

דקויות

יצפנו -

בדברי המפרשים ניתן למצוא את שתי המשמעויות של השורש צפנ:

1. הסתרה: "יצפנו דעת - אף הדעת מסתירים, לבל היגלות כי אם להראויים לה, בחשבם פן יהיה למוקש למי שלא יבינם על האמת" (מצודת דוד, ודומה לזה מלבי"ם).

2. שמירה: "יצפנו דעת - ישמרוהו בליבם שלא ישכחוהו" (רש"י).

ולענ"ד יש לפרש את הפסוק על-פי שתי המשמעויות יחד.

ישנו סיפור על הבעל שם טוב, שממחיש יפה את הרעיון שבפסוק: שני חסידים נכנסו אליו ודיברו איתו, וכשהם יצאו התברר להם שכל אחד שמע משהו אחר ולא שמע את מה שהבעש"ט אמר לשני, והדברים שכל אחד שמע היו בדיוק מה שהוא היה צריך לשמוע (שמעתי מאהרן אריאל לביא).

ופי אויל מחיתה קרובה -

פירשנו את הפסוק על מורים, אבל אפשר גם לפרש אותו על לומדים:

חכמים = היודעים ללמוד;   חכמים יצפנו דעת = החכמים, כאשר יש להם הזדמנות ללמוד ולקבל עצות מהזולת, צופנים ומצניעים את הידע הנוכחי שלהם כדי שיהיו פנויים ללמוד דברים חדשים, וכן צופנים ושומרים היטב את הידע החדש שקיבלו. ולעומתם:

ופי אויל מחיתה קרובה = האויל, כאשר מישהו מנסה ללמד אותו או לתת לו עצות, מדבר בלי הפסקה. במקום ללמוד דברים חדשים, הוא מתפאר בדברים שהוא כבר יודע; במקום להקשיב לקבל עצות שיעזרו לו להתקדם בעתיד, הוא מסביר ומתרץ מדוע לא הצליח להתקדם בעבר.

1. לפי הפירוש הראשון, מחיתה = הריסת החומה;

2. ולפי הפירוש השני, יש לפרש מחיתה = חפירה שחופרים מסביב לחומה כדי למנוע מהאויבים להתקרב אליה (ע"פ "דעת מקרא"):

• חכמים צופנים ושומרים את ידיעותיהם בליבם, המשול למבצר;
• ופיו של האויל הוא כמו חפירה סביב המבצר, המונעת ממנו לגשת אל המבצר וליהנות מהידיעות השמורות שם.

3. ויש שפירשו את המילה מְחִתָּה, בשינוי ניקוד, כמו מַחְתָּה, שהיא כלי לגחלים או קטורת: במדבר טז17: "וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ", כמו "מנגל" בלשון ימינו. לפי זה, פי אויל מחתה קרבה הכוונה, שמה שהאויל עומר לאמר זה כמו מחתה שורפת שמתקרבת אליך (אבי הרועה avimeni @ walla.com).

הקבלות

ייתכן שהפסוק הבא, שגם בו נזכרת המילה "מחיתה", הוא משל לרעיון שהובא בפסוק זה, משלי י15: "הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ, מְחִתַּת דַּלִּים רֵישָׁם" (פירוט).

בפסוקנו נאמר שהחכמים מדברים בצורה מוצפנת, כלומר בחידות; ובתחילת הספר נאמר, שספר משלי אמור לעזור לקוראים בו להבין את החידות, מָשָׁלי א6: "לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה, דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם" (פירוט). מי שלומד את ספר משלי מקבל, כנראה, "סיווג בטחוני" גבוה יותר...

החובה לנסח את הדברים בזהירות נזכרת בפסוקים נוספים: דיבור של חכמים, דיבור של צדיקים.

חז"ל נחלקו גם לגבי מקום הלימוד הרצוי - אם יש ללמד תורה במקום גלוי (ברחוב) או במקום צנוע וסגור (פירוט).

למרות החובה לשמור על המידע, עדיין יש חשיבות רבה לכך שכמה שיותר אנשים ילמדו ויחכימו, שהרי טיפשות עלולה לגרום לרמאות.

לכן, החכמים צופנים את הדעת, כלומר, לא מסתירים אותה לגמרי, אלא מגלים אותה באופן מוצפן, כך שכל אחד יבין את מה שהוא צריך להבין; ראו גם במשלי טו7: "חכמים יזרו דעת" (פירוט).

בניגוד לחכמים, משלי יב23: "אָדָם עָרוּם - כֹּסֶה דָּעַת..." - הערום אינו יודע לגלות בצורה מוצפנת ולכן הוא מכסה את ידיעותיו לגמרי ואינו מגלה אותן כלל (פירוט).