פירוש שד"ל על בראשית פרק יז

קוד: שד"ל בראשית יז בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: אראל סגל

חומש בראשית פרק יז'

[א] שדי: משורש שדד, ושדיד בערבית חזק, ומזה בערבית תשדיד הוא דגש חזק. התהלך לפני: כתינוק המהלך לפני אביו שאביו הולך ומנהל אותו. והיה תמים: שיהיה הלוכך לפני בתמימות, כטעם תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים י"ח י"ג) ואהי תמים עמו (תהלים י"ח כ"ד), שתלך עמי בלב שלם, לעשות כל אשר אצווך.

[ב] ואתנה בריתי ביני וביניך: אין הכוונה שאהיה אני נקשר עמך לשמור הבטחתי ואתה נקשר עמי לשמור מצוותי, וכמו שפירש אח"כ, אני הנה בריתי אתך, ואתה את בריתי תשמור; כי הנה מצאנו אח"כ (ז') והקימותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך אחריך וכו' להיות לך לאלהים, שאינו אלא הבטחה מצדו ית', לא גם מצד אברהם; מלבד כי לפי זה ברית היל"ל, לא בריתי, אלא ואתנה בריתי קשר אהבה יהיה ביני לבינך, ומליצת ביני ובינך אינה אלא במליצת אתך, וכן בפסוק ז'.

[ג] ויפל אברהם על פניו: דרך הכנעות והודאה.

[ד] הנה בריתי אתך: שיעורו הנה אנכי כורת ברית אתך. המון: עיקר הוראתו מהומה וקול שאון, והושאל על ריבוי בני אדם ובעלי חיים כי בהיות רבים מהם

זה אצל זה גורמים קול שאון, ואח"כ הושאל גם לריבוי ענינים שאינם בעלי חיים.

[ה] אברהם כי אב המון גוים: ריהאם בלשון ערבית כמו המון בעברית ענינו ריבוי ומספר גדול.

[ו] ומלכים: אתנך לגוים, ולא גוים פחותים ומשועבדים לגוים אחרים, אלא גוים שיש להם מלך; ואנקלוס הגדיל הענין לתפארת האומה ואמר ומלכין דשלטין בעממיא, ואולי מפני שבימיו לא היה מלך בישראל, רצה שיהיה בתרגומו רמז לימים הראשונים שהיו בישראל מלכים ששלטו גם בשאר אומות, וגם רמז לימות המשיח. ואולי טעות סופרים הוא ואשגרת לישנא הוא, כי למטה פסוק ט"ז כתוב מלכי עמים ממנה יהיו, ושם יפה מתורגם מלכין דשלטין בעממיא, ומשם באה המליצה הזאת לכאן, וכיוצא בזה בשמות ח' כ"ד וביקרא כ"ו ל"א.

[ח] ונחתי לך ולזרעך אחריך: עיין למעלה י"ג ח'

[י] יאת כריתי אשר תשמרו וגו': "אשר תשמרו" מאמר מוסגר, זאת בריתי ביני וביניכם וגו', והכוונה זאת המצוה אשר מאתי לכם, המול וגוי: ה' ביאר הענין לאברהם והתורה קיצרה, להיות המילה ידועה לישראל. המול: נפעל משורש מול בפלס הכון. והגה ידענו כי גם המצרים היו נמולים (ירמיה ט' כ"ה) ורחוק הוא לומר שלמדו זה מאברהם; ונ"ל כי מתחילה היה מנהג המצרים, שהכהנים לבדם ימולו , וה' ציוה את אברהם שימול כל זכר, על דרך ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שמות י"ט ו'), וכמו שמפרש והיה לאות ברית ביני וביניכם, כלו' שהמילה היא סימן התקשרות ישראל עם אלהיהם, וסימן גדולה ופרישות מהמון בני אדם, וזה עצמו היה המכוון במילת כהני מצרים; ואחר זמן אולי פשטה המילה בין המצרים גם בהמון. וסנכוניאטון הכנעני כתב כי אחר שבא רעב ודב ר (Cronus הקריב לאביו Uranus את בנו יחידו, ונימול, וציוה לכל אנשיו לעשות כן; ונראה כי סיפור זה נמשך מסיפור קורות אברהם (שמל את ביתו ועקד את יצחק   יחידו) שנשתבש ביד הכנענים.

[יא] ונטלתם: מול ונמל שני שורשים בענין אחד, ערלתכם: כל דבר מן החוץ העומד על דבר אחר ומונעו מעשות פעולתו נקרא ערלה, כמו ערלה אזנם (ירמיה ו' י') ערל שפתים (שמות ו' י"ב) ערלת לבבכם (דברים י' ט"ז) ואולי נקרא כן ערלת הבשר, כי הוא למוקש בבעילת הבתולה, או נקראה כן אחר שנצטוינו על המילה והיתה אצלנו לחרפה ולדבר שאין בו תועלת.

[יב] ובן שמנת ימים: כאן הוסיף שתהיה המילה ביום השמיני. יליד בית : נ"ל שאין הכוונה כאן בפרט על בן השפחה הנולד בבית, אלא גם על זרע אברהם, על בניו ובני בניו הנולדים לו בביתו, כמו מולדת בית או מולדת חוץ (ויקרא י"ח ט'), ואשר לא מזרעך הוא חוזר למקנת כסף בלבד, וכן דעת בעל הטעמים, ובן השפחה הוא נכלל ביליד בית. ומקנת כסף: שקנאו משנולד (רש"י) או גם קודם לידתו, שהתנה עם אדון השפחה שיהיה ולדה קנוי לו.

[יג] המול ימול: אפילו משהגדילו, אם לא נימולו ביום השמיני. והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם: תהיה מצויינת בבשרכם ועי"כ תהיה ברית עולם, כי תעשו סימן שאי אפשר להסירו, וזה מורה כי הברית הנרמזת בו גם היא עומדת לעולם; שאם הייתם עושים סימן אחר שאינו עומד לעולם כמו בשינוי המלבושים, יהיה מקום לומר שגם הברית הנרמזת בו אפשר שלא תתקיים לעולם; או הוא כמשמעו על דרך והיתה זאת לכם לחקת עולם (ויקרא ט"ז ל"ד).

[יד] וערל זכר: נ"ל (נגד הטעמים) מילת וערל עומדת בפני עצמה, וזכר אשר לא ימול את בשר ערלתו הוא פירוש ערל; ואם לא כן היל"ל וזכר ערל אשר לא ימול, אם אירע שלא מלוהו בילדותו, חובה עליו למול את עצמו. ימול את בשר ערלתו: עיין למטה כ"ד. ונכרתה הנפש ההיא מעמיה: עונש בידי שמים, והנכון כדברי רז"ל (מועד קטן כ"ת ע"א; יבמות נ"ה ע"א). שילך ערירי וימות קודם זמנו ודעת קלעריקוס שיגורש מבין היהודים או שיהיה נחשב כנכרי עד שיצטרך לגלות בין הנכרים, והביא ראיה משיר רומי נמצא בשירי פיטרוניוס, אמנם מי יסמוך על הרומאי הזה שהיה מאמין שהיהודים עובדים לחמור ושאינם אוכלים החזיר משום עבודה ושהם מתענים ביום השבת? והאיש הזה לא ידע שהיהודים נימולים לשמונה ימים, והוא סבור שהם מלים את עצמם בגבורת לב; ומכל מקום גם דברי המשורר הזה אינם שקר מכול וכול, ואם אינם ענין לממאן למול את עצמו תנם ענין לממאן למול את בניו, כי ייתכן, שהיה בית דין אומר לו: מול את בניך או צא מארץ ישראל; לא שיהיה זה המכוון במילת ונכרתה, אבל היא תקנה הכרחית לשמירת הדת. גם ייתכן שנתאמתו באיזה זמן דברי המשורר הזה כמשמעם, כגון שנולד אדם בשעת שמד ולא מלוהו ואח"כ כשגדל נמנע להמול מפני הכאב, ואז גירשוהו ישראל מקרבם. ומה שכתוב ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא וגו' ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו "והכרתי אותו וגו' מקרב עמם" (ויקרא כ' ד' וה'), וכן מה שכתוב לעיני בני עמם (שם שם י"ז) מורה באצבע כי הכרת מיתה בידי שמים, ולא גירוש; וכן ביחזקאל (י"ד ה') ונתתי פני באיש ההוא והשימותיו לאות ולמשלים והכרתיו מתוך עמי.

[טו] לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה: ובלשון ערבית שרא ענינו הוליד זרע רב. ואולי הה"א שהיא סימן הנקבה נוספת באברהם ושרה לסימן פריה ורביה.

[יז] ויצחק: תנועה בלתי רצונית כשאדם שומע טובה נפלאה אעפ"י שמאמינה. ואם שרה: דיבור בלתי נשלם, היל"ל ואם שרה תלד? וכי בת תשעים שנה תלד? ולפיכך שרה בזקף, ואם היה דיבור אהד, היה שרה בתביר.

[יח] לו ישמעאל וגו': הלואי ויחיה ישמעאל, אינני מבקש שתעשה לי נס גדול כזה, איני כדאי לקבל מתן שכר כזה (רש"י). יחיה לפניך: שתשמרהו מכל רע, כאדם המוליך בנו לפניו, וכן להתהלך לפני אלהים באור החיים (תהלים נ"ו י"ד).

[יט] אבל שרה אשתך: מה שתירגם אנקלוס בקושטא אינו זז מענין אבל (SED), כי כן בל' רומית Verum עיקר הוראתו הוא כמו בקושטא, ופעמים רבות ענינו כענין אבל וכן כל "באמת אמרו" שבל' משנה ענינו אבל אמרו, וכן ברם נגזר מן ברי שענינו אמת ויציב, והוראתו כענין אבל, ואחר שאמרו באמת להוראת אבל, הפכו הענין ואמרו אבל להוראת באמת, כגון אמרו להן אבל (עירובין ל' ע"ב), אמר להן אבל (שם ל"ח ע"א), אמרו לו אבל (שם מ"א ע"א) ענינם אמת הוא.

[כב] ויכל, ויעל: נ"ל כשכילה ועלה מיד ייקח אברהם.

[כד] בהמולו בשר ערלתו: בהמולו הוא בנין נפעל, ועיקר הוראת הנפעל איננה על קבלת הפעולה (סביל), אלא על מה שאדם פועל בעצמו (כהוראת ההתפעל, עיין למעלה י"ב ג'), וטעם בהמולו כשמל את עצמו, ואין צורך לומר שעשה הפעולה בידיו ממש, כי גם אם אמר לאחרים שימולו אותו ייאמר עליו שמל את עצמו, כמו והתגלח (ויקרא י"ג ל"ג), שאין הכוונה שיתגלח בידיו; ומלת בשר ערלתו היא מושא ישר, והראיה בפסוק כ"ה שכתוב בו את (בהמלו את בשר ערלתו) ודוגמתו מצאנו אחר התגלהו את נזרו (במדבר ו' יט'). והנה המילים האלה המולו את, התגלחו את, יש בכאן שנים פעולים, מל את עצמו את בשר ערלתו, גלח את עצמו את נזרו, ואם באנו לפרשם בצמצום ייתכן לומר כי המושא הישיר השני הוא תוספת ביאור, מל את עצמו כלו' את בשר ערלתו, גלח את עצמו כלו' את נזרו; ויותר נראה (כדעת תלמידי יוסף ירא) כי הראשון איננו מושא ישר, אלא מושא עקיף, מל לעצמו את בשר ערלתו, גלח לעצמו את נזרו, וכן בלשון איטלקית ובלשון גרמנית ובלשון צרפת אותה צורה של כינוי הגוף משמשת שני השימושים האלה, מושא ישר או מושא עקיף והיא מובנת לפי הענין.

[כו] נמול: נפעל משורש נמל, במקום נמל, וכן בלשון חכמים נציל, ומשורש מול היה משפטו נמול כמו נכון, והנה נימול מורכב מדרך הנחים והחסרים, וענין זה נוהג הרבה, כי השורש לא היה מעיקרו אלא בן שתים והוסיפו עליו את שלישית, והיה שוה אצלם לעשותו נח או חסר והיו עושים אותו פעמים מן הנחים ופעמים מן החסרים ופעמים מורכב משניהם.