קוד: ביאור:משלי א8 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
משלי א8-9: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ, וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ
"
הדובר אינו אביו של התלמיד, שהרי הוא מתייחס בגוף שלישי ל"
אביך" (בניגוד לפסוק המקביל ב
משלי ג1: "בְּנִי! תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח, ומצותי יִצֹּר לִבֶּךָ
", שם אפשר לפרש שהדובר הוא האב או האם שכן הוא מדבר בגוף ראשון).
אם כך, הכינוי
בני אינו כינוי ביולוגי אלא כינוי של חיבה לאדם צעיר, כמו בדברי יוסף לבנימין
בראשית מג29: "אֱלֹהִים יָחְנְךָ, בְּנִי!
".
הדובר בפסוק, שהוא המורה - מחבר הספר, פונה אל התלמיד בכינוי
בני כדי להזכיר לו שהוא לא סתם איש, הוא
בן, יש לו הורים, והוא צריך לשמור על המוסר ועל התורה שקיבל מהם - "שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך
".
המחבר מדגיש, שהדברים שהוא מתכוון ללמד אינם באים לבטל או להחליף את המסורת והמנהגים שהתלמיד מביא עמו מהבית, להיפך, הוא מעודד את התלמיד לשמור על המסורת הייחודית של משפחתו גם בין כתלי בית הספר.
לויית חן ו
ענקים הם שני סוגים של תכשיטים (לראש ולצוואר); תכשיטים הם כלים שהאדם שם על עצמו כדי להיראות יפה, אך גם כדי להיראות בולט ושונה מאחרים. המורה מסביר לתלמיד, שהשמירה על מוסר האב ותורת האם נותנת לו חן וייחודיות - הוא אמנם לומד את אותם נושאים, באותו בית-ספר ועם אותם מבחנים כמו תלמידים רבים אחרים, אבל במקביל הוא שומר על המסורת שהביא מהבית, וכך הוא בולט ושונה משאר התלמידים - כמו אדם מקושט בתכשיטים.
לויית חן ו
ענקים מזכירים גם כתר ותכשיטים של מלך. הדובר בקטע הוא שלמה המלך, וייתכן שהוא בא לומר לבניו/תלמידיו, שעליהם להיות מחוברים למסורת כדי שיוכלו להמשיך את שושלת המלוכה. הדבר נכון לא רק לבניו של שלמה המלך אלא לכל אדם מישראל, שהרי כל עם ישראל הוא "ממלכת כהנים"; השמירה על מסורת ישראל מחברת אותנו לשושלת מכובדת של מלכים
(ע"פ גליה).
לפסוק זה ישנה משמעות מעשית עבור בתי ספר שבהם מתקיימות תפילות. יש הטוענים שהתפילות צריכות להיות במניין אחד ובנוסח אחיד כדי לחנך את התלמידים לאחדות עם ישראל; אולם הפסוק שלנו מראה את הצד השני של העניין - חשוב לעודד את התלמידים דווקא לשמור על המנהגים הייחודיים של בית הוריהם, כגון להתפלל בנוסח המקובל בעדתם, שהרי בכל מנהג יש חן.
לדיון מפורט בנושא זה ראו על הניגוד שבין שמירת המסורת לבין אחדות עם ישראל / ד"ר אלכסנדר קליין; ברשת: http://www.yedidia.net/alex/node/20.
אני אמנם אתייחס אליך כמו אל בני, אבל אני לא בא להחליף את ההורים שלך, אומר שלמה המלך, אני לא רוצה שתתנתק מהמהות שלך, מהמקום ממנו באת, מהחיים העשירים שהרווחת מהמשפחה, ממה שעברת" (אורי בירן, "אביך ואמך", אתר כיפה).
2. אך אפשר גם לפרש שהדוברים בקטע הם ההורים, המדברים על עצמם בגוף שלישי כדי להדגיש את השוויון ביניהם. גם בימינו נוהגים הורים לדבר על עצמם בגוף שלישי כשהם משוחחים עם ילדיהם הקטנים, למשל "מי חמוד של אמא?", "מי יבוא לאבא?" וכד'. גם לפי פירוש זה אפשר לפרש, שההורים פונים אל ילדיהם לפני שהם שולחים אותם לבית הספר, ומזהירים אותם שלא ישכחו את המסורת שלמדו בבית.
3. ויש שפירשו, ש"דברים אלה נאמרים גם כלפי ההורים. כי הילד מטבעו אוהב את אביו ואמו, ואם רואים שאינו שומע, כנראה שיש סיבה לדבר. ובדרך כלל הסיבה היא, שהדברים לא נאמרים בצורה נאותה, כי גם דברים נכונים חשוב לאומרם בצורה נכונה. כאשר מזלזלים בכבודו של הילד, ואומרים משפטים כמו "אתה עדיין ילד! אתה צריך להקשיב לגדולים ממך!" "אתה עושה טעויות ובסוף תסבול מזה!", או משפטים מעין אלו, זה מפתח התנגדות עזה אצל הילד, והוא ידחה אותם ולא ירצה לקבלם. אולם, אם תכבד את ילדך ותאמר לו את הדברים ביישוב הדעת בכבוד ובנחת, אז הוא ישמע אותך, ופעמים רבות יפנים את הדברים
"
(הרב רונן חזיזה, 5 דקות תורה ביום, ב' סיון ה'תשס"ט).
מוסר
= ביקורת שיש בה ייסורים. המוסר מיוחס לאב והתורה מיוחסת לאם, כי בדרך כלל האב נוטה יותר
לייסר - למתוח ביקורת שעלולה להיות גם כואבת; בעוד שהאם היא עדינה יותר, ונוטה ללמד
תורה בדרכי נועם. ואכן, הביטוי
מוסר אב מופיע ארבע פעמים בספר משלי, ורק פעם אחת מדובר על אם שמייסרת: "האבא מסמל את המלמד הקפדן והקשוח, את ההורה שדואג שיהיה משמעת וסדר...
מוסר הוא... ההסרה של האדם מהדרך שאינה נכונה, מדרך החטאים... הדבר שאותו אנחנו מקבלים
מהאמא... זו
תורת החיים, מדעי
ההתנהגות, איך לשמוח, לאהוב, לצחוק, להאמין ולתת אמון, להיות רגיש ואמיתי,
דברים שהבן לומד בדרך הטבע מאמו, שנמצאת איתו זמן רב... בילדותו,
שמביאה לו את הרגש והאמונה הפשוטה והטבעית
"
(אורי בירן, שם).
מוסר אביך משמעו, גם המוסר שמלמד האב, וגם המוסר שהאב מתנהג לפיו; ותורת אמך משמעה, גם התורה שמלמדת האם, וגם התורה שהאם נוהגת לפיה. מכאן שההורים והמחנכים צריכים לחיות לפי הרעיונות שהם מעבירים לילדיהם ולתלמידיהם, כי הדוגמה האישית היא חלק בלתי נפרד מהלימוד (ע"פ אליעזר שבייד, "חכמתה של מלכות ישראל").
ויש שפירשו ש"אביך" ו"אמך" הם משל - האב הוא משל לקב"ה, והאם היא משל לכנסת ישראל: "שמע בני מוסר אביך - מה שנתן הקב"ה למשה בכתב ועל פה,
אמך - אומתך... דברי סופרים שחדשו והוסיפו ועשו סייגים לתורה
"
(רש"י). כל אחד מאיתנו הוא "בן" של ה', שברא אותנו, וגם בן של האומה שלתוכה נולדנו.
מוסר האב מציין את המסורת הקבועה, התורה הנצחית שאינה משתנה לעולם; תורת האם רומזת ליכולת להורות, וגם להרות ולהוליד חידושי תורה בסגנון אישי: "שְׁמַע, הקשב
בְּנִי להמשכיות המסורת בדרך של
מוּסַר קבלת עול ותוכחה מ
אָבִיךָ,
וְאַל תִּטֹּשׁ, אל תזניח גם את
תּוֹרַת היכולת להורות, להוליד ולחדש בסגנון אישי שקיבלת מ
אִמֶּךָ "
(ע"פ גליה).
וייתכן שבהמשך הפרק ניתן למצוא דוגמאות למוסר האבהי ולתורה האימהית - ראו מי קורא ברחוב?
מוסר - במקרה זה הכוונה לנאום שממחיש לשומעים את הייסורים של הרשעים, כדי להרחיק אותם מחברתם של הרשעים - והם לדמם יארובו, יצפנו לנפשותם (ע"פ אליעזר שבייד, "חכמתה של מלכות ישראל").
שמע בני מוסר אביך", והביטוי המתייחס לאם נאמר בלשון שלילה - "
ואל תטוש תורת אמך". היה אפשר לפרש שמדובר באמצעי ספרותי שנועד לגיוון בלבד, אך התופעה חוזרת גם בפסוקים אחרים העוסקים באב ואם, וייתכן שהיא מבטאת השקפה חינוכית מסויימת על תפקיד האב והאם בחינוך (ראו אב ואם בספר משלי).
2. בנוסף לכך, אם הדוברים בפסוק הם ההורים, המשל מבטא ענוה מצד ההורים: יראת ה' (שנזכרה בפסוק הקודם - יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר) היא העיקר, ודבריהם של ההורים הם רק תכשיט המלווה אותה (ראו גם תכשיטים בספר משלי).
3.
לוית חן היא דבר אחד,
וענקים הם רבים, וכל אחד מהם עשוי שרשרת מחוליות רבות או מחרוזת מאבני חן רבות; ייתכן ששני סוגי התכשיטים רומזים לשני סוגי המשלים שנמצא בהמשך הספר:
אשר שם החכמה וכוחות השכל" (רבי יונה גירונדי, נולד לפני כ-800 שנה; ואחריו רלב"ג), והגרגרת היא משל לכוח הדיבור; לפי זה, הפסוק מלמדנו שמסורת הדורות הקודמים מוסיפה חן וכבוד למחשבות ולדיבורים.
אנשים נוהגים לחפש ייחוד, יופי ומשמעות לעצמם על ידי הוספות חיצוניות. לעיתים מדובר בשרשרת לצואר וזר על הראש, ולעיתים מדובר בחיקוי אנשים אחרים, בניסיון להעביר דברים שמתאימים לאדם אחד, אל עצמם. במקום לרדוף אחרי 'חכמות חיצוניות', אומר שלמה, למה שלא תלך אחרי דברים מהבית, בעקבות מה שיש לך מההורים שלך. את הדברים שיש לך, את המוסר והתורה שספגת במשפחה שלך אל תאבד. זה הזהות, החן והיופי שלך, זה הדרך שבו מה שאתה אומר ומקרין יהיה אמיתי וגם משפיע ביותר, כי זה מה ומי שאתה באמת." (אורי בירן, "ענקים מלווים", אתר כיפה).
3. אולם, יש מפרשים שלא פירשו את הראש והגרגרת כמשל, לדוגמה "לוית חן - חבור של חן הם
לראשך, כלומר התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן, וכענקים של עדי זהב יהיו
לגרגרותיך - לצוארך, ועל שם שהקנה עשויה טבעות טבעות קורא הצואר בלשון רבים
"
(רש"י).
רעיון דומה נמצא בפרק ד. גם שם הפרק מתחיל בהתייחסות למוסר האב ולדברי האם, ובהמשך נאמר שדבריהם של ההורים מוסיפים לילדים לווית חן,
משלי ד9: "תִּתֵּן
לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן, עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ
" (פירוט).