חכמים יודעים להרגיע מריבות

דקויות

יפיחו - כמה פירושים

1. מלשון פַּח, מוקש (מלבי"ם ביאור המילות, רמ"ד ואלי): אנשי לצון גורמים לאנשי הקריה ליפול בפח, במלכודת של כעס ומריבות ללא סוף.

- אולם, המילה פח היא כנראה מהשורש פחח ולא מהשורש פיח.

2. ברוב ספר משלי, הפועל הפיח קשור לעדות של אמת או של שקר, משלי יב17: "יָפִיחַ אֱמוּנָה יַגִּיד צֶדֶק, וְעֵד שְׁקָרִים מִרְמָה" (פירוט), משלי ו19: "יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר, וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים". ייתכן שזו הכוונה גם כאן: אנשי לצון מעידים עדות שקר על אנשי הקריה, וכך מעוררים כעס ומחלוקת (מלבי"ם ביאור העניין).

- אולם, בפסוקנו המושא של הפועל הפיח הוא לא אמונה (אמת) או כזבים (שקר) כמו בשאר ספר משלי, אלא שם נייטרלי - קריה; אילו הכוונה היתה להפחת שקר, זה היה כתוב בפירוש.

הפועל הפיח נזכר יחד עם כעס גם ב יחזקאל כא36: "וְשָׁפַכְתִּי עָלַיִךְ זַעְמִי, בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי אָפִיחַ עָלָיִךְ, וּנְתַתִּיךְ בְּיַד אֲנָשִׁים בֹּעֲרִים, חָרָשֵׁי מַשְׁחִית", ושם נזכרה גם אש בוערת. מכאן שאולי יש קשר בין הפחה לבין אש (כך גם בתרגום האמריקאי: set a city in a flame):

3. מלשון נפיחה, הבערת אש: "כלהבת אש הנפוח ברוח" (רש"י), כמו ב ישעיהו נד16: "הן[הִנֵּה] אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם" (פירוט) (מצודת ציון, וכן דעת מקרא): אנשי לצון מבעירים את אש הכעס והמריבה בקריה; מריבה נמשלה לאש גם ב משלי כו21: "פֶּחָם לְגֶחָלִים, וְעֵצִים לְאֵשׁ, וְאִישׁ מדונים[מִדְיָנִים] לְחַרְחַר רִיב" (פירוט).

- אולם הנפיחה היא מהשורש נפח ולא מהשורש פיח.

4. ולענ"ד, יפיחו מלשון פִּיַח, אפר שנשאר אחרי השריפה, כמו ב שמות ט8: "קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן". אנשי לצון מבעירים ושורפים את הקריה עד שנשאר ממנה רק פיח;   וראו גם "הקבלות".

ישיבו

ישיבו = ירגיעו וישקיטו, כמו ישעיהו ל15: "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן, בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם...".

ואולי גם מלשון משב אויר: דבריהם של החכמים הם כמו משב אויר מרענן, אשר מצנן את האוירה ומכבה את אש המחלוקת.

מדוע הכישרון להרגיע כעסים מיוחס דווקא לחכמים?

חכמים הם בעלי כישרון ללמוד וללמד, להקשיב ולדבר.  הם יודעים להקשיב לצד השני ולהבין אותו, וכן יודעים לדבר ולהסביר את הצד שלהם באופן שהצד השני יוכל להבין, ולפעמים די בכך כדי להרגיע את הכעס.   זאת בניגוד ל אנשי לצון - אנשים המתלוצצים ומלגלגים על הזולת, ואינם מתייחסים בכבוד לדבריו, וכך מעוררים את כעסו.

משל יפה ממחיש כיצד שיחה פשוטה יכולה לפתור מריבות קשות שנראות בלתי-פתירות.

היה היה איש, שאשתו חלתה במחלה נדירה. הרופאים אמרו לו, שכדי להכין תרופה למחלה הוא צריך להשיג קליפה של פרי נדיר שנמצא רק על אי בודד באמצע האוקיינוס השקט. האיש שכר מטוס פרטי וטס לאי הבודד, ולאחר כמה ימים של חיפושים מצא את העץ ועליו פרי אחד אחרון. הוא שלח את ידו לקטוף את הפרי, אך לפני שהספיק להגיע אליו, מישהו לפת אותו בחזקה והעיף אותו הצידה. הוא הסתובב וראה איש אחר השולח את ידו אל אותו פרי! אמר השני לראשון "אני מצטער, אבל אשתי חולה במחלה נדירה ואני חייב להשיג את הפרי". אמר הראשון לשני: "גם אשתי חולה במחלה נדירה, וגם אני חייב להשיג את הפרי! לא אתן לך לקחת אותו!". הוא התנפל עליו והם נאבקו במשך כמה דקות, ואז אמר הראשון "רגע, בוא נפסיק לריב ונדבר. ספר לי את כל הסיפור מהתחלה ואולי נוכל למצוא פתרון". אמר לו השני "אני לא מבין מה יש לדבר, כבר אמרתי לך, אשתי חלתה, והרופאים אמרו שכדי להכין תרופה אני חייב להשיג גרעינים של פרי נדיר ש..." אמר הראשון "רגע, מה אמרת? אתה צריך את הגרעינים? אני צריך את הקליפה!"...

אם ננסה ליישם את הרעיון על סכסוכים בחברה ובמדינה, ייתכן שנגלה שחלק גדול מהסכסוכים הללו נובעים מאי הבנה. ייתכן שכל אחד מהצדדים בעצם רוצה משהו אחר, ואפשר לתת לכל אחד את מה שהוא רוצה בלי לפגוע באחרים.

הקבלות

פיח שהופך לשחין

ה' ציווה על משה ואהרן לקחת פיח מהכבשן ולזרוק אותו השמיימה, כך שיתפזר בכל ארץ מצרים ויכה את המצרים בשחין, שמות ט8-11: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן, וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה.   וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהָיָה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.    וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה, וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה, וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה.   וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין, כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחֲרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם".

אנשי לצון אינם צריכים לזרוק פיח פיסי - הם זורקים לאויר פיח מילולי, דברי רפש ולכלוך, אל שמי הקריה. הפיח הזה נדבק באנשים, והופך אותם בעיני הציבור ל"מצורעים" מוכי-שחין; לכן גם עונשם של בעלי לשון הרע הוא צרעת.

נשים חכמות שהצילו קריות

אמנון בן דוד היה איש לצון, הוא לעג וזלזל בתמר אחות אבשלום, וגירש אותה בבוז לאחר שאנס אותה. התנהגות זו של אמנון כמעט הפיחה (שרפה לפיח) את קרית המלוכה בירושלים;   אבשלום הרג את אמנון, דוד רצה להרוג את אבשלום, ואבשלום ברח מהארץ. אולם אשה חכמה מהעיר תקוע הצליחה להשיב את אפו של דוד ולעצור את שרשרת ההרג, שמואל ב יד2: "וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת".

אולם גם אבשלום היה איש לצון, הביע זלזול ולעג בדוד (שמואל ב טו) ולבסוף מרד בו ונהרג. אחריו קם איש לצון נוסף בשם שבע בן בכרי, שגם הוא הביע לעג וזלזול בדוד, שמואל ב כ1: "ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי איש ימיני, ויתקע בשפר ויאמר: 'אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי, איש לאהליו ישראל'". הוא ברח והתחבא בעיר אבל בית מעכה, וכמעט הפיח וגרם לשריפתה של את אותה קריה ע"י שר הצבא. אולם כאן שוב התערבה אישה חכמה והצליחה להשיב את אפו של שר הצבא ולעצור את המרד, שמואל ב כ16: "וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ".

חכמים מרגיעים מריבות

הפסוקים הבאים מתארים את כוחו של החכם לנהל דיונים עם אנשים שונים ממנו - גם עם אוילים וכסילים,, משלי כט9: "אִישׁ חָכָם נִשְׁפָּט אֶת אִישׁ אֱוִיל, וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת" - החכם יודע להשתמש באמצעים רטוריים על-מנת למשוך את תשומת ליבו של השטחי (פירוט), משלי כט11: "כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל, וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה" - החכם יודע להקשיב, הוא מקשיב לכל דבריו ומחשבותיו של הכסיל, ורק באחור - אחרי שהכסיל מסיים לדבר - הוא עונה לו ומרגיע אותו (פירוט).

החכם יכול לגרום אפילו למלך - שמטבעו אינו אוהב לוותר - להירגע ולוותר על הכעס, משלי טז14: "חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת, וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה" (פירוט), קהלת ט14-15: "עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים; וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם, וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ, וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא" (פירוט). החכם יכול להציל לא רק ממריבות, משלי יג14: "תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים, לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת" החכם יכול לפתח תורות ודרכי-התנהגות שיכולות להציל ממוקשי-מוות כלליים (פירוט), אולם אחד המוקשים העיקריים שנזכרו בספר משלי הוא המריבות, ולכן, בפרט, החכם יודע גם לפתח תיאוריות לגישור ולפתרון סכסוכים בין אנשים.

ועם כל זה, אם כל ניסיונות הפיוס של החכם לא הצליחו, הוא יודע גם להילחם, משלי כא22: "עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם, וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָה" (פירוט).