קוד: דוד לעומת שלמה - תהלים לעומת משלי בתנ"ך
סוג: הבדל_דמות
מאת: אראל
אל:
ההבדלים בין דוד המלך לבין שלמה בנו משתקפים בהבדלים בין ספר תהלים לבין ספר משלי.
אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל, גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ. שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה, וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט".
לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ, לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה.
רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו, אֶת הַמְיַחֲלִים
לְחַסְדּוֹ".
לעומת זאת, בספר משלי, ספרו של שלמה, חשוב שיהיה סוס מוכן ליום מלחמה:
ויחד עם זה צריך לעשות תחבולות והכנות נוספות על-דרך הטבע:בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם, וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ" - אם לא עושים תחבולות לקראת המלחמה, אז העם נופל ומפסיד במלחמה (פירוט).
מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן
, וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה" (פירוט).
כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה, וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ" (פירוט).
בהתאם לכך, דוד המלך לא השקיע כלל בסוסים וכלי מלחמה, וגם כשנפלו לידו כלי רכב רבים, הוא העדיף לעקר את רובם ולהוציא אותם מכלל שימוש, ורק מעטים השאיר לעצמו:
וַיִּלְכֹּד דָּוִד מִמֶּנּוּ אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת פָּרָשִׁים וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי, וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת כָּל הָרֶכֶב, וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ מֵאָה רָכֶב"
וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים
אֶלֶף אֻרְוֹת
סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים"
וְהֵמָּה מְבִאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂלָמוֹת וְנֵשֶׁק וּבְשָׂמִים סוּסִים וּפְרָדִים דְּבַר שָׁנָה
בְּשָׁנָה... וּמוֹצָא
הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה מִמִּצְרָיִם וּמִקְוֵה סֹחֲרֵי הַמֶּלֶךְ יִקְחוּ מִקְוֵה בִּמְחִיר".
ההבדל בין דוד לשלמה משתקף בהבדל בין פסוקים בספר תהלים לפסוקים מקבילים בספר משלי.
שפני הסלע נזכרו בשני הספרים:
הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים, סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים".
שְׁפַנִּים עַם לֹא עָצוּם, וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם" (פירוט)
בספר תהלים, השפנים נזכרים כדוגמה לחכמתו של הבורא,
תהלים קד24: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', כֻּלָּם
בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ
". המטרה היא לעורר בקורא התפעלות ואהבה כלפי ה', שכל מעשיו מתאימים ומשתלבים זה בזה - הוא ברא שפנים, וברא גם סלעים שישמשו להם מחסה.
אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ, וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים" (פירוט). המטרה היא לעורר את הקורא ללמוד מהתנהגותם של השפנים ולבחור בתבונה את מקום מגוריו.
לְדָוִד מִזְמוֹר: לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ; כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ, וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ... שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר, ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה" (פירוט).
ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ, לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר, אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט. נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה. נָשְׂאוּ נְהָרוֹת ה', נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם. מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם, אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'. עֵדֹתֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד, לְבֵיתְךָ נַאֲוָה קֹדֶשׁ, ה' לְאֹרֶךְ יָמִים".
ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה; בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ, וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל" (פירוט).
אך כאן, הכנסת תהומות וטל לארץ מבטאת את החכמה, הבינה והדעת של ה'.
בתהלים, המים (בימים ובנהרות) נתפסים כאיום על שלום העולם. גבורתו של ה', מלך הכבוד, מתבטאת בכך שהוא מציל את הארץ מאיום זה, ומייסד את הארץ מעל המים. תפיסה זו מתאימה לדוד, שכל חייו היו רצופים במאבקים ומלחמות, על מנת להציל את עצמו ואת עם ישראל מאויבים השואפים להטביע אותו:
כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת, נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי; חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי, קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי מָוֶת"
אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ, בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ. אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ, נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ"
וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם, עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם, וְאִזֵּן וְחִקֵּר, תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה" (פירוט)
מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ! זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם, שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר, חַיּוֹת קְטַנּוֹת
עִם גְּדֹלוֹת..."
ספר תהלים מתאר את אפסות האדם, המוציא את רוחו ביום מותו:
אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים, בְּבֶן אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה. תֵּצֵא רוּחוֹ, יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ, בַּיּוֹם הַהוּא אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו".
גם ספר משלי מדבר על יציאת הרוח, אולם במשלי, רק הכסיל מוציא את כל רוחו:
כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל...".
בספר תהלים, ספר עבודת ה', הפתרון לאפסיות חיי האדם הוא הבטחון בה' המולך לעולם:
יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם, אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּ יָהּ"
בספר משלי, ספר החכמה, הפתרון לאפסיות חיי האדם הוא החכמה:
... וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה".
כאשר הכסיל מת, הוא מוציא את כל רוחו - הוא חוזר לאדמתו ושום שארית רוחנית אינה נשארת ממנו. אולם החכם, באחור ישבחנה - גם באחרית ימיו, ביום האחרון של חייו, הוא משביח את רוחו, מוסיף עוד חכמה, והחכמה המשובחת שלו נשארת גם אחריו.
בספר תהלים, הכותב משתעשע בתורת ה':
בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי, תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי"
טָפַשׁ כַּחֵלֶב לִבָּם, אֲנִי תּוֹרָתְךָ שִׁעֲשָׁעְתִּי"
לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי, אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי" (פירוט)
צַר וּמָצוֹק מְצָאוּנִי, מצותיך שַׁעֲשֻׁעָי"
גם בספר משלי נזכרו שעשועי חכמה:
וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם, מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת" (פירוט)
מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ, וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם" (פירוט)
אולם ישנם מספר הבדלים:
שני ההבדלים הללו מתאימים להבדלים בין דוד לבין שלמה: דוד המלך הישראלי, שבמשך רוב חייו היה עני ונרדף, לעומת שלמה המלך הבינלאומי, שרוב חייו היו חיי שפע ותענוגות.
ספר תהלים מדבר על משלים וחידות שקשה להבין:
אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי, אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי" - השיר עוסק באחד הסודות הנסתרים ביותר - הישארות הנפש אחרי המוות (פירוט); סוד שרוב בני האדם אינם מבינים, תהלים מט21: "
אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין, נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ".
גם ספר משלי מדבר על משלים וחידות, אך הוא בפירוש אומר שאפשר להבין אותם:
ספר תהלים מנסה לפתוח את החידות על-ידי ניגון בכינור, כלי נגינה המעורר השראה ולוקח את נפש האדם אל מעל המציאות הרגילה; דרך זו מתאימה לדוד, שאהב לנגן בכינור:
וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּל, וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ, וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה".
ספר משלי מתמודד עם אותן חידות בדרך אחרת - דרך דברי החכמים; דרך זו מתאימה לשלמה, אוהב החכמה.
משורר תהלים אהב להיות בשלוה:
נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב, יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ"
אולם הוא שם לב שהשלוה גרמה לו לבטחון עצמי מופרז:
וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי 'בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם'" (ראו עולת ראי"ה על הפסוק).
ולכן הוא רמז, שכדי להינצל מחטא יש להימנע משלוה מוגזמת:
מה שמוצג בספר תהלים כחוויה אישית של המשורר, מוצג בספר משלי כטענה של החכמה:
השלוה גורמת לפתיים ולכסילים לשקוע בהבלים, ולכן יש צורך לעורר ולנער אותם.
משורר תהלים העדיף את עדות ה' על-פני כל ההון שבעולם:
בְּדֶרֶךְ עדותיך שַׂשְׂתִּי, כְּעַל כָּל הוֹן"
העולם של ספר משלי הוא חומרני יותר - אנשים דווקא מאד רוצים הון:
החטאים מציעים לנער לבוא איתם ולעסוק בשוד וברצח על-מנת להשיג הון, אולם ספר משלי מזהיר שהגנב דווקא יאבד את כל הון ביתו:
ומציע להשיג הון בדרך אחרת - בדעת:
וּבְדַעַת - חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים" (פירוט; וכן משלי ח18: "
עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי, הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה").
בין תהלים לבין משלי נמצא שיר השירים - שבו אנשים מעדיפים את האהבה על-פני ההון:
מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ; אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה - בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (פירוט)
ספר תהלים משווה את דבר ה' לנר ולאור:
נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ, וְאוֹר לִנְתִיבָתִי" (פירוט)
ספר משלי משווה את התורה והמצוה לנר ולאור:
אולם, בספר תהלים הדגש הוא על הקשר האישי של המשורר אל דבר ה': לרגלי, לנתיבתי; ובספר משלי הניסוח הוא כללי. שוב בהתאמה להבדל בין דוד, המשורר הרגיש, לבין שלמה, המורה החכם.
וכפי שהסביר רמ"ד וואלי, תלמיד הרמח"ל, בפירושו לספר משלי: "הנשמה יורדת ממקום המנוחה אל מקום היגיעה והעמל, ומן האור העליון אל החושך של העולם השפל הזה, ואין ספק כי ההולך במקום חושך צריך נר בידו להאיר את נתיבו שלא ייכשל בהליכתו, והשם יתברך ברוב רחמיו המציא את הנר הזה בידו של אדם, שהיא התורה והמצוות. והמלך החסיד הכיר את הטוב הגדול הזה שחנן השם יתברך לבריותיו, וגם ידע להשתמש בו כראוי, כמו שאמר על עצמו:
נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. ולכן, בנו החכם שבא אחריו הציע הכלל הזה לתועלת הכללות, בעניין אומרו:
כי נר מצוה ותורה אור...
"
(רמ"ד וואלי על משלי ו23).
בספר תהלים נאמר שיש להתפתל עם עיקשים:
עִם נָבָר תִּתְבָּרָר, וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל".
אולם בספר משלי נאמר, שבחכמה אין נפתלים ואין עיקשים:
ההבדל בין הפסוקים משקף את ההבדל שבין עקרונות לבין מציאות:
שָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו מִסָּבִיב", לא היו לו אויבים ולכן יכל לחיות ביושר על-פי עקרונות החכמה.
לַמְנַצֵּחַ לְעֶבֶד ה' לְדָוִד, אֲשֶׁר דִּבֶּר לה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה' אוֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל". לדוד היו אויבים רבים, שנאבקו בו גם בשיטות עקומות, והוא נאלץ להתפתל על-מנת להתמודד איתם בשיטות שלהם.
והרמז: בספר משלי, נפתל בבניין סביל (נפעל) - חכמת ה' אינה נעקמת מעצמה; ובספר תהלים, תתפתל בבניין חוזר (התפעל) - ה' כביכול מעקם את עצמו בהתאם לעקמומיותו של הרשע כדי להביא עליו את הגמול המתאים למעשיו (ע"פ יוסף לוקובסקי - Joseph Lukowski).
ספר תהלים מדגיש, שיש לשנוא אנשים רעים:
לֹא יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ, שָׂנֵאתָ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן"
תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב, אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב ה'" (פירוט)
ה' צַדִּיק יִבְחָן, וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ"
שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים, וְעִם רְשָׁעִים לֹא אֵשֵׁב"
שָׂנֵאתִי הַשֹּׁמְרִים הַבְלֵי שָׁוְא, וַאֲנִי אֶל ה' בָּטָחְתִּי"
הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט. תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי"
גם ספר משלי מדבר על שנאה, אולם הוא מדגיש שיש לשנוא את התכונות הרעות:
שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה', וְשֶׁבַע תועבות[תּוֹעֲבַת] נַפְשׁוֹ: עֵינַיִם רָמוֹת, לְשׁוֹן שָׁקֶר, ידים שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי. לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן, רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה. יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר, וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים" - ה' מתעב את שבע התכונות הרעות, ולא את האדם הרע האחד (פירוט).
אֲנִי, חָכְמָה, שָׁכַנְתִּי עָרְמָה... יִרְאַת ה', שְׂנֹאת רָע, גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי" - החכמה מביאה את האדם ליראת ה', וכן לשנאת התכונות הרעות - גאוה, דרך רעה ופי תהפוכות.
דְּבַר שֶׁקֶר יִשְׂנָא צַדִּיק, וְרָשָׁע יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר" - הצדיק אינו שונא את השקרנים אלא את דברי השקר (פירוט); וכן כנראה גם משלי כו28: "
לְשׁוֹן שֶׁקֶר יִשְׂנָא דַכָּיו, וּפֶה חָלָק יַעֲשֶׂה מִדְחֶה".
אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם, וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם" (פירוט); בעקבות המצווה ב שמות כג5: "
כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ - וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ".
קְצַר אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת, וְאִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא"; אך שם לא נאמר שצריך לשנוא את אנשי המזימות, אלא רק שהם באופן טבעי שנואים על כולם (פירוט).
ייתכן שהדבר נובע מההבדל בין הספרים:
אני, חכמה... שנאת רע...".
כמה מזמורי תהלים מהללים את ה' על כך שהרשעים נוקשים (נלכדים) ואובדים:
טָבְעוּ גוֹיִם בְּשַׁחַת עָשׂוּ, בְּרֶשֶׁת זוּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּ טָמָנוּ נִלְכְּדָה רַגְלָם. נוֹדַע ה' מִשְׁפָּט עָשָׂה, בְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ רָשָׁע, הִגָּיוֹן סֶלָה".
יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ, וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם; בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה', הַלְלוּ יָהּ" (פירוט).
בספר משלי אין תהילה לה', אולם ישנם פסוקים הקובעים שראוי לרנן כשהרשעים נוקשים או אובדים:
בְּפֶשַׁע אִישׁ רָע מוֹקֵשׁ, וְצַדִּיק יָרוּן וְשָׂמֵחַ" (פירוט).
בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה, וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (פירוט).
הפסוקים מתאימים:
ברכי נפשי את ה'".
ספר תהלים מתייחס לבעיית העוול במשפט, במיוחד כלפי עניים:
עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל, וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ? סֶלָה; שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם, עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ!" (פירוט).
גם ספר משלי מתייחס לאותה בעיה:
מֶלֶךְ שׁוֹפֵט בֶּאֱמֶת דַּלִּים - כִּסְאוֹ לָעַד יִכּוֹן";
פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק, וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן" (פירוט).
ההבדל בין הספרים הוא בפתרונות שהם מציעים לבעיה:
אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן, וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ", ומציע לפנות למשפט האלהי, תהלים פב8: "
קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ, כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכָל הַגּוֹיִם". לא מלך בשר ודם - רק אלהים ישפוט באמת דלים.
ספר משלי מדבר בגנותם של בעלי מידות רעות כגון עיקש לב, נהפך בלשונו, רום עיניים ורחב לב:
עִקֶּשׁ לֵב לֹא יִמְצָא טוֹב, וְנֶהְפָּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה"
רוּם עֵינַיִם וּרְחַב לֵב, נִר רְשָׁעִים חַטָּאת" (פירוט)
גם ספר תהלים מגנה את אותן מידות רעות, אבל בגוף ראשון:
לֵבָב עִקֵּשׁ יָסוּר מִמֶּנִּי, רָע לֹא אֵדָע; מלושני[מְלָשְׁנִי] בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית, גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל"
ספר תהלים מתאר את הנהגותיו הפרטיות של דוד המלך, אשר תיעב את בעלי המידות הרעות והרחיק אותם מעל פניו.
שלמה, בנו של דוד, למד את הנהגותיו של אביו וניסח אותן כעקרונות כלליים.
אסף המשורר עסק בשאלות העומדות ברומו של עולם - מדוע רשע וטוב לו, צדיק ורע לו?
תהלים עג12-13: "הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל; אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי
". רק לאחר שהגיע אל המקדש, למד והבין את התשובה:
עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל, אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם". הוא הבין שלפני כן היה נבער מדעת, תהלים עג22: "
וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע, בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ".
גם אגור בן יקה עסק בשאלות העומדות ברומו של עולם - מי בורא ומנהיג את השמיים, הרוח, המים והארץ?
משלי ל4: "מִי
עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד? מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו? מִי צָרַר מַיִם
בַּשִּׂמְלָה? מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ? מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם
בְּנוֹ כִּי תֵדָע?
" (פירוט). וגם הוא הגיע למסקנה:
כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ, וְלֹא בִינַת אָדָם לִי; וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה, וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע" (פירוט)
בספר תהלים, הנושא העומד ברומו של עולם הוא הצדק האלהי; בספר משלי, הנושא העומד ברומו של עולם הוא הטבע והבריאה.
בספר תהלים יש תוכחה לעם ישראל על כך שלא אבו לשמוע בקול ה', וכתוצאה מכך ה' עזב אותם ואיפשר להם ללכת לפי העצות השגויות שלהם:
וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי, וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי; וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם, יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם".
בספר משלי ישנה תוכחה דומה:
לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ" (פירוט)
אולם בתהלים התוכחה היא לעם ישראל, ובמשלי התוכחה היא לאדם פרטי - תלמיד כסיל שאינו שומע בקול החכמה.
ההבדל בין הספרים מתאים להבדל בין התקופות: בתקופת דוד יש דגש רב יותר על "ציונות" ולאומיות, ובתקופת שלמה יש שפע חומרי רב וכתוצאה מכך דגש רב יותר על הפרט - כמו בדורנו.
אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" ( פירוט).
שְׁתַּיִם שָׁאַלְתִּי מֵאִתָּךְ, אַל תִּמְנַע מִמֶּנִּי בְּטֶרֶם אָמוּת: שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי, רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי, הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי" ( פירוט).