לחשוב לפני שמדברים - כדי לא להגיד שטויות

לפעמים, במהלך ויכוח סוער, אחד הצדדים מבין שהוא טעה, אבל קשה לו להודות בטעות; הוא הגן כל-כך בלהט על עמדתו, שקשה לו להודות שכל ההתלהבות הזאת היתה בחינם. אם יביע חרטה, הוא עלול לבייש את עצמו. הפתרון לבעיה זו הוא להיזהר - לא להגיד את כל מה שחושבים בבת-אחת:

דבר = דיבור;   ישמע = יבין;   והפסוק מלמדנו, שלפני שהאדם משיב בדיבורו, הוא צריך לשמוע ולהבין היטב את השאלה או הטענה שהוא משיב עליה.

איוולת = שטחיות;   והפסוק מלמדנו, שמי שאינו חושב לפני שהוא עונה - עלול לענות תשובה שטחית, שתכלים אותו בפני השומעים.

ישנן כמה סיבות שבגללן אנשים טועים ו"משיבים דבר בטרם ישמעו". נתאר אותן בהדרגה מהקלה אל הקשה:

• הסיבה הקלה ביותר (כלומר, הכי פחות מזיקה) היא הרצון להפגין ידע: סיבה זו מאפיינת תלמידים בכיתה או מתמודדים בחידון, שמרוב התלהבותם להפגין את ידיעותיהם, משיבים מייד לאחר שהשואל התחיל לשאול, עוד לפני ששמעו את סוף השאלה. לפעמים הם טועים ועונים על שאלה שונה מזו שהתכוון השואל לשאול (איוולת), דבר שמעלה חיוכים על פניהם של התלמידים או המתמודדים האחרים (כלימה), במיוחד אם החידון הוא חידון תנ"ך... 
• סיבה קשה יותר היא הרצון להוכיח עמדה: סיבה זו מאפיינת אנשים שמעורבים בויכוח סוער, במיוחד על רקע אידיאולוגי, שמרוב להיטותם להוכיח את צדקת עמדתם, הם חוששים שהויכוח יסתיים לפני שיספיקו להגיד את דעתם, ו- משיבים לטענות של היריב עוד לפני ששמעו והבינו אותן עד הסוף. לפעמים הם לא עונים בדיוק על הטענות של היריב אלא על טענות קצת שונות, ובכל מקרה כאשר עונים מהר מדי התשובות הן ברמה נמוכה (איוולת), וקל מאד ליריב לדחות אותן (כלימה).
• הסיבה קשה יותר היא הזלזול: סיבה זו מאפיינת אנשים בעלי השקפת-עולם מגובשת ובטחון עצמי רב. כאשר מישהו בא וטוען טענה נגד השקפת העולם שלהם, הם בטוחים שהם כבר שמעו את הטענה הזאת, ושכבר יש להם תשובה (שמצאו בעצמם בעבר, או שקראו בספר/בעיתון). אין להם זמן לחשוב מחדש - הם פשוט שולפים תשובה מוכנה ומשיבים,  לפני ששמעו והבינו עד הסוף את הטענה (ובניגוד לסעיף הקודם - הם לא פועלים מתוך להיטות וסערת-רגשות, אלא מתוך בטחון עצמי מופרז). אך בכל טענה, גם אם היא נשמעת מוכרת, יש חידוש; וכאשר מנסים "לחסוך" ולענות תשובות מוכנות לטענות חדשות - התוצאה היא תשובות לא נכונות (איוולת), שגורמות נזק להשקפת העולם שעליה מנסים להגן (כלימה).

המשותף לכל הסיבות הוא - חוסר סבלנות. והמסר - להקשיב ולחשוב היטב לפני שעונים! בין אם מדובר בכיתה או בויכוח, בנושא לימודי אישי או אידיאולוגי - צריך להקשיב היטב לדברי הצד השני, לחשוב עליהם, לעכל אותם, לשתוק כמה שניות (לפחות), ורק אחר-כך להשיב.

וכך אמרו חז"ל: "חכם... אינו נבהל להשיב... וחילופיהן בגולם" (משנה אבות ה ו).

-

אני כותב בפורומים באינטרנט כבר שנים רבות. פעמים רבות אני רואה בפורום הודעה שאני מרגיש שאני חייב להגיב עליה מייד. בהתחלה באמת הייתי מגיב מייד, וכמעט תמיד התחרטתי על התגובה מאוחר יותר, כשראיתי איך המגיבים הבאים "קטלו" אותה. אבל פעם אחת, התגובה שלי לא נקלטה בגלל תקלה טכנית, ונאלצתי בצער רב לכתוב אותה שוב למחרת. להפתעתי, הטקסט השני שכתבתי היה בבירור הרבה יותר טוב, שקול ורציני מהטקסט הראשון שנמחק - סוף-סוף פרסמתי תגובה שלא התחרטתי עליה מאוחר יותר!

ואז החלטתי, שכדאי לנהוג באותו אופן גם כשאין תקלה טכנית: פשוט לשמור את הטקסט הראשון שעולה בדעתי בקובץ על המחשב שלי, לעבור עליו שוב לאחר כמה שעות כשההתרגשות הראשונית שוככת, ורק אז לפרסם. אף פעם לא התחרטתי על המתנה מסוג זה - כל עיכוב בפרסום תמיד היה לטובה. 

לכן שמחתי מאד כשגיליתי שבשירות הדואל של gmail ניתן להוסיף השהיה מתוחכמת לפני שליחת דואל. ניתן לבקש מהאתר, שבכל פעם ששולחים דואל בשעות מסויימות, הוא ישאל את השולח חמש שאלות פשוטות בחשבון, על-מנת לוודא שהוא ערני. אם הוא טועה, האתר אומר לו "אתה כנראה עייף, לך תשתה מים ותנוח, ותנסה שוב". כשזה קורה לי, אני קורא שוב את כל ההודעה, וכמעט תמיד מגלה שטעיתי גם בהודעה עצמה... מומלץ!

הפסוק בהקשרו

ייתכן שהפסוק ממשיך את הפסוק הקודם, המדבר על גובה לב, כי הגאוה גורמת "להיות האדם נבהל להשיב, כי נראה לו שאם יאחר במענה פיו, ייגרע מערכו ומחזקתו, וזה גורם שכמה פעמים ישיב דברים שלא כהלכה, כדי למהר תשובתו לשואל..." (רמ"ד ואלי).