שמחה פנימית עוזרת להתגבר על מחסור חומרי

אוהב שמחה - רע או טוב?

1. רוב המפרשים פירשו "אוהב שמחה יהיה איש מחסור": "מי שהוא אוהב השמחות הגופיות להתענג בתאוותיו הוא איש מחסור, כי באלו התאוות יאבד הונו" (רלב"ג, וכן מצודות), "מי שאוהב... לשמוח תמיד, הוא איש מחסור, כי השמחה לא תתמיד, וכל דבר שישמח עליו בראשית השיגו את הדבר, אחר שיראה אותו או יהיה לו לקניין ימים אחדים, לא ישמחהו עוד..." (מלבי"ם).

- אולם, לפי זה שני חצאי הפסוק מסודרים בסדר הפוך: בחצי הראשון הנשוא קודם ובחצי השני הנושא קודם.

2. יש שפירשו שהכוונה למחסור רוחני - מחסור בתורה: "איש מחסור בתורה, שאין בו שום ריח תורה, הוא אוהב להיות תמיד בשמחה, לשמוח בשחוק הכסילים..." (הגאון מווילנה).

- אולם, בכל התנ"ך ובפרט בספר משלי, המילה מחסור מציינת דווקא חוסר חומרי.

3. אפשר גם לפרש שהפסוק ממשיך את הפסוק הקודם, שדיבר על "אדם תועה מדרך השכל" (פירוט): אדם כזה יהיה גם איש מחסור, גם אוהב שמחה (של משתאות), גם אוהב יין ושמן, וגם לא יעשיר.

- לפי כל הפירושים הללו המושג שמחה בפסוקנו נושא משמעות שלילית. אולם בספר משלי שמחה היא מושג חיובי, ולא נראה מלשון הפסוק שמדובר דווקא בשמחה שלילית כמו שמחת מאכל ומשתה.

4. ולענ"ד, איש מחסור אהב שמחה הוא משפט פשוט, שבו הנושא קודם לנשוא: איש מחסור צריך להיות אוהב שמחה.

אדם הנמצא בקשיים כלכליים וסובל ממחסור חומרי, צריך לצמצם במותרות, אך לשם כך עליו לפתח שמחה פנימית, להרגיש שמח בחלקו ולא לחשוב על תענוגות חומריים.

לעומת זאת, שאינו אוהב שמחה אלא אוהב תענוגות חומריים כגון יין ושמן, לעולם לא יצליח לצאת מהמחסור, כי כל כסף שירוויח יתבזבז על תענוגות.

וכדברי חז"ל: "איזהו עשיר - השמח בחלקו" (בן זומא, משנה אבות ד א).