זבח רשעים תועבה, אף כי בזימה יביאנו

1. הפסוק שלנו מכוון לציבור, שצריך לדחות ולתעב את קרבנותיהם של הרשעים.   

פסוק דומה נמצא במשלי טו8: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה', וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ", ושם הכוונה היא ללמד את הרשע, הרואה שקרבנותיו אינם מתקבלים לרצון לפני ה', שיתקן את מעשיו כלפי הזולת (פירוט).

כך כנראה הבין הרמב"ן את פסוקנו בפירושו על שמות י25: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים ועלת וְעָשִׂינוּ לה' אֱלֹהֵינוּ": "לא אמר משה דבר זה על מנת להעשות, ולא עשה כן כלל, אבל הם דברי חיזוק, יאמר כי תכבד מאד יד ה' עליו ועל עמו עד כי גם זבחים ועולות וכל אשר לו יתן בעד נפשו. ובאמת, כי כאשר אמר להם "וברכתם גם אותי", היה נותן ברצונו כל מקנהו לכפר עליו, אבל לא עלה על דעת משה לעשות "זבח רשעים תועבה"..." (רמב"ן על שמות י כה)

ישנן כמה הלכות מעשיות המיישמות עיקרון זה:

א. אסור להקריב קרבנות של רשעים גם לאחר שהוצאו להורג, כגון בעיר הנידחת: "היו בה קדשים: קדשי מזבח ימותו, קדשי בדק הבית יפדו, ותרומות ירקבו, ומעשר שני וכתבי הקדש יגנזו... ואמאי ימותו? ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה! - רבי יוחנן אמר: זבח רשעים תועבה" (סנהדרין קיב ב).

ב. אדם שמכחיש חוב שהוא חייב לזולת, ונשבע על כך לשקר, צריך קודם כל לפצות את הזולת ולהחזיר לו את החוב, ורק אחר-כך לכפר על שבועת השקר ולהביא קרבן אשם (ראו ויקרא ה21-26). אם הביא קודם את הקרבן, אסור לכהנים לקבל אותו. כאשר בעל החוב נפטר ואין לו יורשים, החוב עובר לכהנים (ראו במדבר ה6-8), וגם כאן צריך קודם-כל להחזיר את החוב ואחר-כך להביא קרבן אשם: "נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה - יצא, אשם ליהויריב וכסף לידעיה - אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה, ואם לא - יחזיר ויביא אשם אחר; שהמביא גזילו עד שלא הביא אשמו - יצא, הביא אשמו עד שלא הביא גזילו - לא יצא", "דקנסינהו ליהויריב להחזיר האשם, דשלא כדין עבוד בני יהויריב דקבול אשם מקמי כסף" (משנה בבא קמא ט יב, בבלי בבא קמא קי. רש"י). יהויריב וידעיה הם שני משמרות של כהנים - בני יהויריב הם המשמרת הראשונה ובני ידעיה הם המשמרת השניה; אם החייב נתן את הקרבן לבני יהויריב, ורק אחר-כך - בשבוע הבא - נתן את הכסף לבני ידעיה, קונסים את בני יהויריב ומונעים מהם את הזכות להקריב את הקרבן, כי היה אסור להם לקבל קרבן מאדם שעדיין לא החזיר את החוב.

ג. בדרך כלל, אסור לשתף רשעים בתפילה הציבורית, כי התפילה הציבורית היא במקום קרבן; רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, מתירים להתפלל עם העבריינים, ואומרים בתחילת תפילת ערבית: "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". וייתכן שהדבר נובע מהתחשבות בדעתו של רבי יהודה הנשיא, שאמר: "רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר..." (שבועות יב ב).

2. אמנם, בדברי חז"ל משתמשים תמיד במשפט זבח רשעים תועבה, גם כשהוא מכוון לרשע עצמו, למשל:

א. לגבי קרבן עולה, שמכפר על מצוות עשה, "אמר רבא:... היכי דמי? אי דליכא תשובה - זבח רשעים תועבה! ואי דאיכא תשובה - התניא "עבר על מצות עשה ושב, לא זז משם עד שמוחלים לו"! אלא, שמע מינה דורון הוא... אמר רבי שמעון: חטאת למה באה... לפני עולה? - לפרקליט שנכנס. ריצה פרקליט - נכנס דורון אחריו" (זבחים ז ב): האדם עצמו רשאי להקריב קרבן עולה רק לאחר שעשה תשובה, אחרת הוא נחשב רשע וקרבנו נחשב תועבה.

ב. "היה מתפלל ומצא צואה במקומו... זבח רשעים תועבה... הואיל וחטא, אע"פ שהתפלל, תפלתו תועבה" (רבא, ברכות כב ב): אפשר לפרש שהאדם נחשב רשע כי לא בדק היטב לפני התפילה אם המקום שהוא מתפלל בו נקי (רש"י); אך לענ"ד קשה לקרוא לאדם כזה "רשע". נראה לי שהלימוד הוא מסוף הפסוק, "אף כי בזימה יביאנו ": ממשפט זה אפשר ללמוד שישנה חשיבות גם לאופן ההבאה של הזבח, ואם מביאים את הזבח בצורה מאוסה, הוא אינו מתקבל ברצון גם אם המקריב אינו רשע; וכך גם לגבי התפילה.

3. הרשע זובח כי הוא חושב שיצליח לשחד את ה' שיתעלם מהעבירות שלו; זה עובד עם שופטים בשר ודם אבל לא עם ה', דברים י17: "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (פירוט).

4. מותר לקבל תרומה מאדם רשע רק אם הוא חזר בתשובה ומעוניין לתת תרומה כדי לכפר על פשעיו. במקרה זה הוא צריך קודם-כל להתוודות על פשעיו, ולהגיד בפירוש שהוא מביא את התרומה כדי לכפר על פשעיו, ולא לנסות להשתמש בתרומה על-מנת ליצור לעצמו תדמית של אדם שלא חטא מעולם, שהרי, משלי כח13: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, וּמוֹדֶה וְעֹזֵב - יְרֻחַם" (פירוט).