שמע לאביך זה ילדך, ואל תבוז כי זקנה אמך

כל מספר שנים מגיעה המצאה חדשה, שהצעירים מתעדכנים בה ראשונים, והדבר גורם להם לפעמים לזלזל במבוגרים, שעדיין אינם מעודכנים. התופעה האחרונה כנראה היתה קיימת כבר בימי התנ"ך:

בז, בזה = זלזל, המעיט בערך;   הפסוק מלמד, שלצעירים ישנה נטיה טבעית לזלזל בהוריהם המזדקנים ולא לשמוע בקולם. אמנם, באותה תקופה הדבר לא נבע כנראה מחידושים טכנולוגיים אלא מחידושים אחרים:

שני הפסוקים הקודמים תיארו חבורה של זוללים וסובאים (פירוט). התופעה כנראה נבעה מהשפע העצום שהגיע לארץ בימי שלמה. הצעירים נמשכו אחרי התרבות החדשה, תרבות הסביאה והזלילה ללא גבול. כשההורים ניסו להטיף להם מוסר, הם זלזלו בהם וטענו שהם מיושנים. לכך מתייחס הפסוק שלנו, ומנסה להסביר לצעירים שיש ערך לדעתם של ההורים למרות שהם זקנים:

שמע לאביך זה ילדך = "מצוהו שישמע ויקבל חקי החכמה מאביו, ואל יסתפק בקבלתו שינחיל אותו דבר שקר, אחר שזה ילדך, ואין אב מנחיל שקר לבניו" (מלבי"ם, וכן מצודות).

ואל תבוז כי זקנה אמך = "בקבלך דרכי המנהגים מאמך, אל תבוז מצד שזקנה אמך, ותחשוב שהמנהגים האלה היו טובים לדור ראשון לא לדור החדש, ושהם טובים לזקנים לא לנערים שרתיחת התאוה בוער בם" (מלבי"ם, וכן מצודות).

האם הדברים הללו השפיעו על הצעירים בימי ספר משלי? קשה לדעת.

נמשלים

חז"ל פירשו את הפסוק כמשל:

1. האֵם היא משל לאֻמָּה, והפסוק מתייחס לתקנות שתיקנו זקני האומה: "התקינו, שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר (רות ב) והנה בעז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים "ה' עמכם", ויאמרו לו, "יברכך ה'". ואומר (שופטים ו) "ה' עמך גבור החיל". ואומר אל תבוז כי זקנה אמך (אל תבוז את בעז לומר שמדעתו עשה, אלא למוד מזקני אומתך, כי יש לו על מי להסמך; שלא יבוז וילעיג לתקנת חכמים, אע"פ שהם ישנות וקדמוניות)" (משנה ברכות ט ה (ברטנורא, רש"י, רמב"ם))

2. האב והאם הם משל לכוחות נפשיים: "שמע לאביך זה ילדך - המישירך שתלמד החכמה, ואף-על-פי שאמך מזקנת, והיא הנפש המרגשת אשר ממנה תלקחנה המוחשות שמהם יגיע קנין המושכלות, אל תבוז מפני זה החכמה ותחשוב כי היא נפסדת בהפסד המביא אליה והמישיר לה, כמו שחשבו הרבה מהפילוסופים, כי השכל הנקנה נפסד לזאת הסיבה.... כי השכל הנקנה נצחי לא יפסד" (רלב"ג). כל התיאוריות הפילוסופיות שלנו מסתמכות, בסופו של דבר, על הידע שאנחנו מקבלים על העולם באמצעות החושים, והחושים עלולים להטעות אותנו, ולכן יש פילוסופים המתייחסים בזלזול לכל תיאורייה שהיא. אבל לדעת רלב"ג, השכל יכול להביא אותנו למסקנות נכונות ונצחיות, גם אם החושים טועים. ייתכן שהוא מתכוון לחוקי המתימטיקה, שאמנם התחילו מתיאור של המציאות, אך בסופו של דבר נעשו מופשטים לגמרי ולכן גם נצחיים ובלתי תלויים בחושים.