נתינה שורפת את הגאוה

בתורה נאמר, ויקרא יט18: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" (פירוט); הפסוק שלנו אכן ממליץ שלא לנקום בשונא, אולם, הוא לא ממליץ שלא לנטור טינה, להיפך, לכאורה הוא ממליץ לשמוח בהשפלתו של השונא, "כי גחלים אתה חותה על ראשו"! "כי ייבוש מאד על אשר תגמול לו טובה על הרעה. ועם כי תיחשב זה לנקמה, מכל מקום ישלם לך ה' שכר צדקה" (מצודת דוד)!  המפרשים הציעו כמה תשובות.

1. הפסוק מיועד לאנשים שאינם מסוגלים לקיים את המצוה "לא תקום ולא תטור" בשלמות, כי יצר הרע שלהם מסית אותם לנקום, והחכם אומר להם "אם אתם חייבים לנקום, לפחות תנקמו באופן שלא יגרום נזק פיסי לשונא, אלא רק נזק נפשי": "מייעץ את מי שרוצה לנקום נקמה גדולה בשונאו, לא בזאת ינקום שימנע מאיתו לחם ומים, רק בהיפך, שיעשה עמו כל טוב... ויבוש ויכלם שעתה מוכרח לקבל לחם ומים ממך תחת רעתו" (מלבי"ם).

- אולם, אם האדם פועל מתוך מניע של נקמה וגרימת צער לשונא, ואף עובר על המצווה "לא תטור", אין זה ברור מדוע ה' משלם לו שכר צדקה - וה' ישלם לך!

2. הגחלים אינם משל להשפלה (כפי שפירשו רוב המפרשים), אלא להיפך, משל לאהבה בוערת, הממיסה ושורפת את השנאה, והופכת את השונא לאוהב.

- אולם, אילו הכוונה היתה לאהבה בוערת, היה החכם ממליץ להאכיל את השונא במעדנים ומטעמים, כדי שהאהבה תהיה לוהטת יותר. ההמלצות "האכילהו לחם" ו"השקהו מים" מציינות עזרה מינימלית, שכל מטרתה לשמור על השונא בחיים.

3. לענ"ד, גחלים הם משל להשפלה, השורפת את הגאוה.

כי גחלים אתה חותה על ראשו - הראש הוא משל לגאווה. כשאתה דואג לחייו, הוא מרגיש תלוי בך, הוא חייב "להוריד את הראש" לעומתך ולא יוכל להתגאות עליך: "שנכווה ראשו, ולא יוכל להקים ראשו נגדך מחמת זה" (הגאון מווילנה).

השונא פגע בך בגלל מידת הגאוה שלו.   שריפת הגאווה שלו לא באה לנקום בו, אלא רק להסיר את הסיבה לשנאה.

הפועל ישלם בהמשך הפסוק רומז גם להשלמה וסיום המריבה.  ההשלמה היא גם תוצאה טבעית של שריפת הגאוה: אחת הסיבות העיקריות שבגללה אנשים לא משלימים היא הגאוה - אף אחד לא רוצה להיות זה שמבקש סליחה ראשון. ולכן, כשאתה שורף את הגאוה של יריבך, אתה מגדיל את הסיכוי שישלים עמך.