מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם - קללה תחשב לו

1. בלק מלך מואב שכר את בלעם הקוסם לקלל את עם ישראל.

בלעם נהג להשכים בבוקר (במדבר כב13: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק: לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם, כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם", במדבר כב21: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ, וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב" (פירוט), במדבר כב41: "וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל, וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם"). בלעם נהג גם לדבר בקול גדול (שבע פעמים נאמר עליו וישא משלו, למשל במדבר כג7: "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל").

ה' אסר על בלעם לקלל את ישראל, ושם בפיו ברכה. אבל בלעם מצא דרך עוקפת: הוא בירך את בני ישראל בקול גדול בבוקר השכם, בתקווה שהברכה תהיה להם לקללה!

ואכן, בסוף פרשת בלק באה קללה על בני ישראל, במדבר כה1-9: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב... וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף". בני ישראל, שהיו שאננים וגאים מברכת בלעם, לא שמרו על כללי הזהירות והתפתו לזנות עם בנות מואב, דבר שהביא עליהם מגיפה.

הקללה הזאת מיוחסת לבלעם, במדבר לא16: "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בה' עַל דְּבַר פְּעוֹר, וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'"; ולכן בני ישראל הרגו את בלעם, במדבר לא8: "וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב"; הם הבינו, שהברכה המוגזמת שלו היא למעשה קללה (ראו מדרש תנחומא על במדבר כג15).

-

2. שמואל הנביא שלח את שאול המלך לנקום בעמלק, אולם שאול השאיר בחיים את אגג מלך עמלק.

לאחר המלחמה, שמואל השכים בבוקר, שמואל א טו12: "וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר, וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר: בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד; וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל", ושאול בירך את שמואל בקול גדול, שמואל א טו13: "וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל 'בָּרוּךְ אַתָּה לה', הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר ה''". 

מתוך הברכה המוגזמת והחגיגית, הבין שמואל שמשהו כאן לא בסדר, וששאול לא באמת הקים את דבר ה'. "הסוף של הברכה החגיגית באותו בקר השכם היה, שהפכה לשאול המברך לקללה" (מרדכי זר-כבוד, "חידות בספר משלי", בית מקרא סד, ה'תשל"ו): הפגישה מסתיימת בקללת הנביא, שמואל א טו23: "כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר, יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ" (פירוט).