חכמה אמיתית מביאה נועם ושלום

מאת: אראל

→ג 16— משלי ג 17 — ג 18←

משלי ג17 : "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם;"

מצודות

דרכיה דרכי נועם - לא יבוא בשום צד מכשול בדבר קיום דברי התורה;   וכל נתיבותיה שלום (כפל הדבר במילים שונות).

סגולות

הדרכים של החכמה והתבונה מובילות את מי שהולך בהן לחיים נעימים;   וכל הנתיבות של החכמה והתבונה מובילות את מי שהולך בהן לשלום בין אדם לחברו.


עצות

כשאדם חי בדרך של תורה וחכמה, הוא אמור בסופו של דבר להרגיש נעימות ושמחה, ולחיות בשלום עם עצמו ועם הזולת. מי שמרגיש שהוא סובל או מסוכסך עם סביבתו באופן קבוע, כנראה אינו הולך בדרך הנכונה, כנראה לא הבין נכון את התורה או את החכמה. כך ניתן ללמוד מהפסוק שלנו, המתייחס לחכמה ולתבונה:

א. נועם - בין אדם לעצמו

החצי הראשון של הפסוק מתייחס לתחושה האישית של האדם, בינו לבין עצמו:

דרכי נועם = דרכים המובילות לתחושה נעימה;    דרכיה דרכי נועם = דרכי החכמה והתבונה מובילות, בסופו של דבר, לתחושה אישית נעימה. גם אם לפעמים מרגישים קושי וסבל, זה מצב זמני בלבד, בסופו של דבר המטרה היא להגיע לנעימות.    לדוגמה, כשאדם מנסה לנהוג בחכמה, ומתחיל לנוע באימוני כושר גופני, הוא עלול להרגיש קושי וסבל, השרירים שלו מתכווצים וכואבים, אך במשך הזמן הוא מרגיש בריא ונעים יותר.   אם הכאב נמשך לאורך זמן, כנראה שהוא לא מתאמן בדרך הנכונה.

מכאן, "אדם שסובל בקיום המצוות - כנראה שהמציא לעצמו מצוות משלו, כי המצוות של ה' הן הדבר הכי כיף שיש בעולם... כדי להשיג דבר טוב יש להשקיע בו ולהתאמץ בשבילו ואז זוכים להשיגו, אולם אין במאמץ זה שום סבל או כאב או מוגבלות - אדרבה! חירות הנפש, שמחה עד בלי די ואושר אינסופי. דומה הדבר לאדם שהרשו לו להיכנס לכספת של הבנק ולקחת כמה כסף שירצה. אם ישאלוהו, בזמן שמעמיס על עצמו את חבילות הכסף, 'האם זה מכביד עליך או מגביל אותך?' תשובתו תהיה 'זה עונג עצום'" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, יב סיון ה'תשס"ט).

חכמי התלמוד השתמשו בעיקרון זה גם כשפירשו את מצוות התורה, למשל:

1. בדיון על מצוות ארבעת המינים שלוקחים בחג הסוכות, עלתה האפשרות ש"כפת תמרים" הכוונה לעץ בשם "כופרא", אך אביי דחה אפשרות זו בטענה שהתורה דרכיה דרכי נועם, "ואלו עשוין כקוצים, ויוצאין בהן עוקצין הרבה, ומסרטין את הידים" (בבלי סוכה לב א, רש"י).

2. בהמשך הדיון עלתה האפשרות ש"ענף עץ עבות" הכוונה לשיח הידוע בשם "הרדוף", אך אביי שוב דחה אפשרות זו בטענה דומה, שהרי "והאי מברז בריז את הידים כקוצים, שראשי עליו עשויין חדין כמחט" (בבלי סוכה לב ב, רש"י) - המצוה אמורה להיות נעימה, לא ייתכן שהיא תגרום לכאב וסבל מיותרים.

3. "המלבושים שלנו, שהם פתוחים מלפניהם מלמעלה למטה, שהרי יש להם ארבע כנפות, שניים סמוך לצוואר, ושניים למטה סמוך לארץ, למה אין מטילין בהם ציצית?... אי נמי, כיוון שאם היינו מחייבים אותם בציצית – היו נפסקין בכל עת הציציות התחתונים בדריסת הרגליים, והיה צריך בכל עת לתקנם, איכא למימר דלא חייבה תורה בכך, דכל דרכיה דרכי נועם" (טור אורח חיים י) - לא ייתכן שהתורה תחייב לשים ציצית באופן שיגרום טרחה מיותרת.

ב. שלום - בין אדם לחברו

החצי השני של הפסוק מתייחס ליחסים החברתיים של האדם, בינו לבין הזולת:

וכל נתיבותיה שלום = נתיבות החכמה והתבונה מובילות, בסופו של דבר, לשלום ואחוה בין אדם לחברו. גם אם לפעמים יש עימותים ומאבקים, זה מצב זמני בלבד, בסופו של דבר המטרה היא להגיע לשלום. בכל מקום שבו לומדים תורה בחברותא, התלמידים מתווכחים זה עם זה בצעקות ולפעמים גם בכעס, אך בסופו של דבר משלימים ואוהבים זה את זה, הלימוד המשותף מחכים אותם ומחבר ביניהם. כך גם כאשר הורים מוכיחים את ילדיהם, ומורים מייסרים את תלמידיהם, על מעשים רעים שהם עושים - בתחילה הדבר גורם למאבקים ועימותים, אך בסופו של דבר החינוך נושא פירות ומרבה שלום בעולם.

מכאן, אם מעשה מסויים גורם באופן קבוע למריבות ומאבקים, ואינו מביא לשלום, כנראה שאינו כלול בדרכה של תורה.    גם חכמי המשנה תיקנו כמה תקנות הנובעות מעיקרון זה (ראו משנה גיטין ה ח, בבלי גיטין נט ב  והלאה):

1. "כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל - מפני דרכי שלום" - סדר העליה לתורה הוא קבוע, כדי שלא לגרום למריבות בין המתפללים: "ואינו יכול לתת רשות לישראל שיקרא לפניו, כי היכי דלא ליתו לאנצויי" (ברטנורא שם).

"מערבין בבית ישן, מפני דרכי שלום" - שכנים שנהגו לשים את מנת המזון המשמשת ל"עירוב חצרות" בבית מסויים, צריכים להמשיך ולשים אותו בכל שבוע באותו בית, כדי שלא לגרום למריבות בין השכנים, "שלא יאמרו 'מפני החשד שחושדים אותם לגנוב פת של ערוב אין מניחין אותו'" (תוספות יום טוב שם, בשם רבנו תם).

2. "בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון, מפני דרכי שלום" - סדר מילוי המים מאמת המים נקבע על-פי שיקולים גיאוגרפיים אובייקטיביים, כדי למנוע מחלוקות.

3. "מצודות חיה ועופות ודגים יש בהם משום גזל, מפני דרכי שלום" - אסור לאדם לקחת בעלי-חיים שנלכדו במלכודת של אדם אחר, למרות שמעיקר הדין הן עדיין אינן שייכות לו, "שאין להם תוך דליקני ליה כליו" (ברטנורא), כדי למנוע מריבות.

4. "אין ממחין ביד עניי גוים בלקט ובשכחה ובפאה, מפני דרכי שלום" (שם) - למרות שמצוות לקט שכחה ופיאה נועדו לעניי ישראל, קבעו חז"ל שיש לאפשר לעניי גויים ללקט מהם, כדי שלא לגרום לסכסוכים על רקע לאומני.

5. "היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש היום - נר ביתו קודם, משום שלום ביתו" (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ד יד) - הנר המפיץ אור, המביא שלום בבית, חשוב יותר ממצוות אחרות כגון נר חנוכה או יין לקידוש.

כך גם במדרש, "וכל נתיבותיה שלום - אם בא אדם מן הדרך - שואלין לו שלום, וכן שחרית שואלין לו שלום, ובאמש כך שואלין בשלום, שמע ישראל חותמין פורס סוכת שלום על עמו, התפלה חותמין בשלום, בברכת כהנים חותמין בשלום" (במדבר רבה כא א).

גם חכמי התלמוד השתמשו בעיקרון זה, למשל: כשהתעוררה מחלוקת לגבי נשים מסויימות, אם הן חייבות בייבום או פטורות מייבום, הציע מישהו לעשות להן טקס של חליצה, כדי שיהיו פטורות לכל הדעות; אולם דעה זו נדחתה, כי חלק מהנשים הללו כבר היו נשואות, והיה חשש שטקס החליצה יגרום לבעליהן למאוס בהן: "הנך צרות דבית הלל - לבית שמאי היכי נעביד להו?: ליחלצו - מימאסי אגברייהו! וכי תימא לימאסן - דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום!" (בבלי יבמות טו א).

בדיון על מצוות ייבום, המצווה על אח לשאת את אשת אחיו שמת בלי ילדים, התגלעה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, על מקרה שבו לאח שנפטר יש שתי נשים, ואחת מהן היא בתו של האח שאמור לייבם. האח כמובן אינו רשאי לשאת לאשה את בתו, והמחלוקת היא על האשה השניה - "צרת הבת" - האם היא זקוקה לייבום או פטורה מייבום? כדי לפתור את הבעיה, הוצע לתקן תקנה שתחייב אותן לעבור טקס של חליצה, כך שיהיו פטורות מחובת הייבום לפי כל הדעות. רב נחמן בר יצחק דחה הצעה זו, כי חלק מהנשים הללו כבר היו נשואות, והיה חשש שטקס החליצה יגרום לבעליהן למאוס בהן: "הנך צרות דבית הלל - לבית שמאי היכי נעביד להו?: ליחלצו - מימאסי אגברייהו! וכי תימא לימאסן - דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום!" (בבלי יבמות טו א).

בהמשך המסכת התגלעה מחלוקת נוספת, על מקרה שבו האח שנפטר הותיר אחריו בן, אבל הוא מת לאחר מכן. האם אשתו זקוקה לייבום או פטורה מייבום? אחד החכמים ניסה להוכיח, תוך שימוש במידת "קל וחומר", שהיא זקוקה לייבום, אבל רבא דחה את דבריו, בטענה דומה: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום - וזו, שהיה לה בן ולא נזקקה ליבם ונישאת לשוק ומת בנה - אם תאמר תחלוץ, הרי היא מתגנה על בעלה! הילכך על כרחך בן אין לו בשעת מיתה קאמר, והרי יש לו" (בבלי יבמות פז ב, רש"י). אין לפרש את התורה באופן שיפגע בשלום בית בין איש לאשתו!

השיקול "מפני דרכי שלום" מופיע כשיקול הלכתי במקומות רבים נוספים בדברי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים.

הקבלות

שלמה הלך בדרך החכמה והתבונה,  ואכן, מלכים א ה4: "וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו מִסָּבִיב", והסיבה, מלכים א ה14: "וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמַת שְׁלֹמֹה, מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֵת חָכְמָתוֹ" (ע"פ פירוש אליהו). העמים כיבדו העריכו את חכמתו של שלמה,  והעדיפו לבוא וללמוד במקום להילחם.

בניגוד לתורה שכל נתיבותיה שלום, עוזבי התורה, ישעיהו נט8: "דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ, וְאֵין מִשְׁפָּט בְּמַעְגְּלוֹתָם; נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם, כֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ לֹא יָדַע שָׁלוֹם".

דקויות

הפסוק מדבר על דרך ועל נתיב, אבל לא על צעד. לא כל צעד שאדם עושה בדרכי החכמה והתבונה הוא בהכרח נעים, לא כל צעד בהכרח מביא לשלום; רק בסוף הדרך מגיעים לנועם ולשלום.

כך הדגישו חז"ל: "שלא יאמר אדם "אקרא, שיקראוני חכם", "אשנה שיקראוני רבי", "אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה"; אלא למד מאהבה, וסוף הכבוד לבא, שנאמר... דרכיה דרכי נועם..." (בבלי נדרים סב א).

וכך גם המפרשים: "דרכי החכמה הכוללים הם הדרכים המובילים אל הנועם, שהוא הערבות הנפשיי הרוחני המושג בהשיג את התכלית" (מלבי"ם), "ואם יאמר האדם, שצריך חיי צער להשיג את החכמה, אפשר בתחילתה, אבל בסופה הצער נהפך לנועם, לפי שדרכי החכמה כולם פנימיים שמביאים אל הנועם האמיתי" (רמ"ד ואלי).

ואולי גם: "לא יבוא בשום צד מכשול בדבר קיום דברי התורה" (מצודת דוד).

→ג 16— משלי ג 17 — ג 18←

תגובות