הכסיל מתעורר רק כשהוא סופג ביזיון

מאת: אראל

→ג 34— משלי ג 35 — ד 1←

משלי ג35 : "כָּבוֹד - חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וּכְסִילִים - מֵרִים קָלוֹן."

מצודות

החכמים נוחלים לעצמם הכבוד, והכסילים - כל אחד מרים (מפריש) הקלון (הביזיון) לחלקו.

סגולות

החכמים ראויים לקבל כבוד, זה מגיע להם כמו נחלה;   אולם הכסילים ראויים לקבל קלון (בושה), כי רק הקלון מרים אותם ומעורר אותם להשתפר.


עצות

במסגרת לימודי ההוראה, פגשתי חברים העובדים כמורים, וחלק מהם טענו, שבמקרים מסויימים, הדרך היחידה להתמודד עם תלמידים שמפריעים בשיעור היא לפגוע בגאוה שלהם - אם באופן עקיף ע"י שאלת שאלות קשות שהם לא יודעים לענות עליהן, או באופן ישיר ע"י בדיחות המכוונות אליהם.

גישה זו מנוגדת, לכאורה, לדברי חז"ל: "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך" (רבי אלעזר בן שמוע, אבות ד יב), דברים שגם נפסקו להלכה: "כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן. כך אמרו חכמים: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאוהבם, שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא." (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ה יב).

אולם, ייתכן שבמקרים מסויימים יש מקום להשתמש באמצעים מסוג זה, לא כדי לפגוע בכבוד התלמיד אלא כדי לנער אותו ולהוציא אותו מהגאוה והאדישות. כך נרמז בפסוק שלנו:

נחל = קיבל במתנה לתמיד;   כבוד חכמים ינחלו = החכמים ראויים לקבל כבוד, הכבוד הוא הנחלה הטבעית הראויה להם.

כסיל = השונא חכמה;   קלון = ההיפך מכבוד;   מרים = מרומם ומשפר;   וכסילים מרים קלון = הכסילים, השונאים חכמה, אינם ראויים לכבוד, הכבוד לא יועיל להם, מה שמועיל ומרומם אותם הוא דווקא הקלון; כשהכסילים רואים שהם בזויים ונקלים בעיני הבריות, הם מתעוררים ומשתדלים לשפר את דרכם. הקלון מקל על האדם להשתנות (ראו כבוד - קלון).

וכך נפסק בהלכה: "הרב שלימד ולא הבינו התלמידים - לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים, עד שיבינו עומק ההלכה... במה דברים אמורים? בזמן שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו או מפני דעתן שהיא קצרה; אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן ולפיכך לא הבינו, חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדם, וכענין זה אמרו חכמים 'זרוק מרה בתלמידים'" (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ד ד-ה; ראו מקורות רבים נוספים במאמר "זרוק מרה בתלמידים" מאת פרופ' נריה גוטל, התפרסם ב"תחומין" כו).

עד לפני דור או שניים, היה מקובל גם להכות תלמידים סוררים במקל, אך ספר משלי מפקפק ביעילות של שיטה זו לגבי כסילים, משלי יז10: "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה" (פירוט). הבעיה של כסילים אינה בגוף אלא בנפש, המלאה בבטחון עצמי מופרז, והדרך לטפל בבעיה זו היא על-ידי פגיעה בבטחון העצמי המופרז - על-ידי קלון.

איך זה מסתדר עם "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך"?

1. חז"ל למדו מפסוק זה, שאסור ללמד לתואר רבני, תלמיד שאינו הגון; הם לא לימדו תלמידים כסילים, ולכן יכלו להגיד "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך".

2. גם האדם עצמו צריך לפעמים לפגוע בכבוד של עצמו כדי לעורר את נפשו, כפי שכתב הרב שניאור זלמן מלאדי: "הבינונים... לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב: שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפלה... וזאת היא עצה היעוצה בזהר הקדוש... לקבוע עתים להשפיל עצמו להיות נבזה בעיניו נמאס, ככתוב (תהלים נא יט): "לב נשבר... רוח נשברה "...

שנפש החיונית המחיה הגוף היא בתקפה כתולדתה בלבו... מהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמסטרא-אחרא המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב, הרי היא היא האדם עצמו. ואם-כן, הוא רחוק מה' בתכלית הריחוק, שהרי כח המתאוה שבנפשו הבהמית יכול גם-כן להתאוות לדברים האסורים...

ובפרט כשיזכור טומאת נפשו בחטאת נעורים, והפגם שעשה בעליונים... לעשות חשבון עם נפשו מכל המחשבות והדיבורים והמעשים שחלפו ועברו מיום היותו עד היום הזה, אם היו כולם מצד הקדושה או מצד הטומאה ר"ל...

עוד ישים אל לבו רוב חלומותיו, שהם הבל ורעות רוח, משום שאין נפשו עולה למעלה...

וגם ירעים עליה בקול רעש ורוגז להשפילה, כמאמר רז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו וגו'", דהיינו לרגוז על נפש הבהמית, שהיא יצרו הרע, בקול רעש ורוגז במחשבתו, לומר לו "אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו'", ככל השמות שקראו לו חכמינו ז"ל. "באמת, עד מתי תסתיר לפני אור אין-סוף ברוך הוא..." (תניא חלק א כט). האדם מתייחס לתלמידו כפי שהוא מתייחס לעצמו.

הקבלות

ירמיהו הנביא הדגיש את חשיבות הבושה, ירמיהו ו15: "הֹבִישׁוּ, כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ! גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ, גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעוּ; לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים, בְּעֵת פְּקַדְתִּים יִכָּשְׁלוּ, אָמַר ה'" (פירוט).   בני ישראל אינם מתביישים במעשיהם, ולכן יפלו וייכשלו;   מכאן, שאילו היו מתביישים במעשיהם, לא היו נופלים ונכשלים. 

כל אחד נכשל לפעמים בעבירות, אולם כל עוד הוא מתבייש במעשיו - יש לו תקווה; ברגע שהוא מתחיל להתגאות במעשיו הרעים, ולפרסם אותם ברחוב בהפגנתיות - ה' כבר אינו סולח לו.

לעיון נוסף על הענשת תלמידים בהלכה, ראו דיון ב"עצור כאן חושבים": http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1927876

כדי לזכות בכבוד, החכמים צריכים גם להיות עשירים: משלי יד24: "עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת" (פירוט).

לפני שהחכמים זוכים בכבוד, הם צריכים לעבור תקופה של עינוי והשפלה, משלי טו33: "יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה, וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה" (פירוט).

שני פסוקים נוספים מתארים את הנזקים שנגרמים כשנותנים כבוד לכסילים: משלי כו1: "כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר כֵּן לֹא נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד" (פירוט), משלי כו8: "כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד" (פירוט).

פסוק נוסף מתאר, לפי חלק מהפירושים, את ההשפעה החיובית שיש לבושה על הכסיל, משלי יח2: "לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה, כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" (פירוט)

תפילות שהאויבים יתביישו - בנבואות ובמזמורי תהלים

דקויות

איך אפשר להרים קלון?

1. מרים = מגביה ומפריש לעצמו (כמו שמפרישים תרומה), וכסילים מרים קלון = הכסיל מפריש לעצמו קלון, זה ה"תרומה" שהוא מקבל, זה חלקו בעולם (רש"י, רלב"ג פירוש ראשון, מצודות).

- אולם, לפי פירוש זה, היה ראוי לכתוב "וכסילים מרימים קלון" או "וכסיל מרים קלון". אמנם, מצאנו פסוקים נוספים שבהם הנושא בלשון רבים והנשוא בלשון יחיד, אולם אין זה הדקדוק המקובל.

2. קלון = איש קלון; וכסילים מרים קלון = רק איש קלון, איש נקלה ונבזה, מרים ומכבד את הכסילים. (ע"פ רבנו יונה).

- אולם, הביטוי "איש קלון" לא נזכר בשום מקום אחר בתנ"ך; לפי דבריו, היה מתאים יותר לכתוב משהו כמו "וכסילים מרים פתי" או "וכסילים מרים אויל" (כלומר, רק פתי או אויל מכבד את הכסילים).

3. מֵרִים = מָרִים ומרירים, תואר לכסילים; וכסילים מרים קלון = הכסילים המרירים, שמעשיהם רעים ומרים, ינחלו קלון. החכמים ינחלו כבוד, והכסילים המרירים ינחלו קלון (ע"פ פרופ' מרדכי זר-כבוד ב'דעת מקרא').

- אולם, הביטוי "כסילים מרים" הוא ביטוי מוזר שאינו נמצא בשום מקום, ואין בו צורך, שהרי כל הכסילים הם מרים.

4. ולענ"ד, כסילים מרים קלון = הקלון מֵרִים את הכסילים, גורם להם להתעלות מעל הכסילות שלהם ולעשות חשבון-נפש (רלב"ג, פירוש שני).

"קלון - בזיון, והוא מלשון קלוי באש, כי בעבור הבזיון יתאדם הפנים כאלו נקלה באש. או הוא מלשון קַלּוּת" (מצודת ציון).

לעיון נוסף

המאמר המקורי


→ג 34— משלי ג 35 — ד 1←

תגובות