שפתיים יישק

הביטוי שפתיים יישק נזכר בתלמוד (בבלי גיטין ט.), והוא מקובל עד היום כביטוי שֶבַח לאדם שאמר דבר חכם במיוחד. המפרשים פירשוהו בכמה דרכים: 

1. על-דרך הפשט: "השפתיים שלך אמרו דבר כל-כך חכם, עד שראוי לנשק אותן" (מעין הביטוי "פה מפיק מרגליות"): "ראוים כל שפתים לנשקו" (רש"י, מלבי"ם), "האיש המשיב דברים נכוחים וישרים הוא אהוב אצלם כאילו נשקם בפיהם, כי השקר שנוא והאמת אהוב" (רלב"ג).

2. על-דרך הרמז: "כשאדם אומר דברים נכוחים, אותם שסביבותיו משיקין שפתותיהם זו לזו, ששותקין ואין יודעים מה להשיב" (תוספות שם);   "הרשע הזה ישק שפה העליונה בתחתונה ולא יפתחם לדבר עזות מול המוכיחים" (מצודות).

3. על-דרך הדרש: "שמיתתם תהיה בנשיקה, לפי שעשו נחת רוח אל השכינה, להוכיח את בניה להחזירם למוטב" (רמ"ד וואלי פירוש ראשון).

4. ועל-דרך הסוד: "זוכה לנשיקות של אהבה, הבאות מאישה לבעלה; ומה שאמר 'נכוחים' (ולא 'נכונים'), לרמוז שזה גורם זיווג שלם של זכר ונקבה, שעל-ידו תורה שבעל-פה באה לנוכח פני בעלה שהוא תורה שבכתב... וכאשר עשה כן ייעשה לו, ולכן שפתיים יישק ממש" (רמ"ד וואלי פירוש אחרון).

5. לענ"ד, הנשיקה היא משל לאהבה וחיבור - ההיפך משנאה ופירוד. הפסוקים הקודמים (פסוקים 23-25) קבעו, שאסור לשופט להתייחס בסלחנות לרשעים ולהגיד להם שהם צדיקים, אלא עליו להוכיח אותם על כל עוונותיהם. השופט עלול לחשוב, שהתוכחה תגרום לשנאה ולקרע בעם, אולם הפסוק קובע שזהו מצב זמני בלבד - בסופו של דבר, רק משפט צדק יביא לאהבה ולחיבור, "שפתיים יישק".