בנפול אויבך אל תשמח

שמחת נצחון בתנ"ך

בכמה מקומות בתנ"ך ובתלמוד מסופר על אנשים ששמחו ושרו כשניצחו את אויביהם או כשאויביהם אבדו, למשל:

• א. בני ישראל שרו לה' אחרי שהמצרים טבעו בים סוף, שמות יד30-31: " וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם.   וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.   אז ישיר משה ובני יִשְׂרָאֵל אֶת השירה הַזֹּאת לה'...   אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים... "
• ב. יתרו שמח ושיבח את ה' כששמע שבני ישראל ניצלו מיד מצרים, שמות יח9-10: " וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם. וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ 'בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרָיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם'. "
• ג. דבורה וברק שרו לה' אחרי שנצחו את יבין מלך כנען, שופטים ה1: " וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:   בפרע פרעות בישראל, בהתנדב עם, ברכו ה'...  "
• ד. דוד בירך את ה' אחרי שה' המית את נבל, שמואל א כה39: " וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל, וַיֹּאמֶר   'בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל, וְאֵת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה, וְאֶת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב ה' בְּרֹאשׁוֹ'... ".
• ה. היתה רינה במחנה אחרי שאחאב מת במלחמה עם ארם, מלכים א כב35-36: " וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא, וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם, וַיָּמָת בָּעֶרֶב, וַיִּצֶק דַּם הַמַּכָּה אֶל חֵיק הָרָכֶב.   וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ לֵאמֹר: 'אִישׁ אֶל עִירוֹ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ' ".
• ו. אנשים ועצים שמחו לאחר נפילתו של מלך בבל, ישעיהו יד7-8: " נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ, פָּצְחוּ רִנָּה.   גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ, אַרְזֵי לְבָנוֹן: מֵאָז שָׁכַבְתָּ, לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ " ( פירוט).
• ז. קבעו את חג הפורים לזכר נצחון היהודים על אויביהם, אסתר ט21-22: " לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה;   כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מאיביהם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב;   לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה... ".

בכל המקרים הללו, השמחה והשירים התחילו רק לאחר שהמלחמה נגמרה, והתוצאות החיוביות של אבדן הרשעים כבר היו גלויות ומוחשיות:

• א. בני ישראל לא שרו לה' כשפרעה אחד מת, להיפך, שמות ב23: " וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה " ( פירוט). הם גם לא שמחו וחגגו כשהמצרים קיבלו 10 מכות, ואפילו לא כשהמצרים טבעו בים - אלא רק אחרי שהים שקט מזעפו, בני ישראל ראו את המצרים על שפת הים, והבינו שהשיעבוד למצרים נגמר באופן סופי, וסוף-סוף הם חופשיים באמת. 
• ב. יתרו הודה לה', שמות יח9: " עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל ", וכן הזכיר שלוש פעמים שה' " הציל " את ישראל מיד מצרים.
• ג. דבורה וברק שרו לה' רק אחרי שופטים ד24: " אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן " לגמרי, השתחררו מהשיעבוד לכנענים. והראיה, שבשירה נזכרים אירועים נוספים שאינם נזכרים בתיאור המלחמה, וכנראה קרו מאוחר יותר (ראו שירת דבורה - סיכום המלחמות עם הכנענים); ובסוף השירה נאמר, שופטים ה31: " וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה ".
• ד. דוד בירך את ה' רק אחרי שהיה ברור לו שהוא לא יצטרך להילחם עוד, שמואל א כה39: " וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל, וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל, וְאֵת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה ".
  
• ה. הרינה במחנה לא התחילה כשאחאב זעק מכאבים במרכבה, אלא רק לאחר שמת; והרינה היתה, מלכים א כב36: " לֵאמֹר אִישׁ אֶל עִירוֹ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ " - שמחו על כך שהמלחמה נגמרה ואפשר לחזור הביתה, ולא על הסבל והמוות של אחאב.
• ו. ישעיהו יד7: " נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ, פָּצְחוּ רִנָּה " - הרינה היא על המנוחה ועל השקט שבאו לעולם אחרי שהמלך מת; וגם אצל הצמחים, ישעיהו יד8: " גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ, אַרְזֵי לְבָנוֹן; מֵאָז שָׁכַבְתָּ, לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ " ( פירוט).
• ז. חג הפורים (בערי הפרזות) לא נקבע ליום ה-13 באדר, שבו היהודים נלחמו והיכו בשונאיהם, אלא ליום ה-14, אסתר ט22: " כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מאיביהם " ( פירוט); וכבר עמדו על כך ה'משך חכמה' ואחריו הרב אברהם קורמן.

שמחה כזאת היא שמחה על הטוב ולא על הרע - האדם שמח על כך שמצבו האובייקטיבי השתפר, ולא על כך שהאויב שלו סובל; זו השמחה המתוארת ב משלי יא10: " בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה, וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה " ( פירוט).

ראו עוד במאמר: "האם יש לשמוח כשאויבינו אובדים?".

ישנם פסוקים נוספים האוסרים לשמוח בצרתם של אחרים, משלי יז5: " לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה " ( פירוט).   אולם ישנם פסוקים אחרים המתארים שמחה על אבדנם של רשעים. המפרשים הציעו דרכים שונות ליישב את הפסוקים; והנראה ביותר לענ"ד, שיש להבחין בין שמחה בזמן הנפילה לבין שמחה לאחר הנפילה:

א. אסור לשמוח בזמן שהאויב נופל - תוך כדי המלחמה.   מלחמה היא זמן של מידת הדין, העולם כולו עומד למשפט, ובכלל זה - גם אנחנו. במצב זה, ראוי להתנהג בצורה רצינית ומכובדת, המתאימה לאנשים העומדים למשפט; לא להתלוצץ ולא להרבות בשמחה.   שמחה תוך כדי המלחמה מראה על אכזריות, ומנוגדת למידת הרחמים, שהיא מדרכי ה' שיש ללכת בהם.

מעבר לכך: כל עוד המלחמה נמשכת, יש סיכוי שהאויב יחזור בתשובה, ושלא יהיה צורך להרגו;  זהו המצב הרצוי והמועדף על ה', , יחזקאל יח23: " הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע, נְאֻם ד' ה'?! הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה! " ( פירוט).

ב. אולם, לאחר הנפילה, לאחר שהרשעים כבר אבדו מן העולם, המלחמה נגמרה, והצדק יצא לאור - אז מותר לשמוח. השמחה, במצב זה, אינה על הסבל של הרשע (שהרי הרשע כבר אבד ונח בשלום על משכבו), אלא על השיפור במצבו של העולם.