לעזור לאנשים שמתקשים להתבטא במשפט

למי מכוון הפסוק?

1. הפסוק מכוון לשופט. הקטע אמנם פונה למלך, אך בזמן התנ"ך המלך עסק גם במשפט, ולכן, הנחיות שנאמרו למלך העוסק במשפט, נכונות גם לשופט שאינו מלך.

במשפט העברי, התפקיד הראשי שייך לשופט. השופט אחראי לחקור את בעלי הדין ואת העדים כדי שהצדק יצא לאור. עורכי-הדין, אם הם בכלל נוכחים, רק עוזרים לו בכך שהם מנסחים בצורה ברורה יותר את טענותיהם של בעלי הדין (זאת בניגוד, למשל, למשפט האמריקאי, שבו התפקיד הראשי שייך לעורכי הדין: הם מתמודדים זה מול זה כדי לנצח במשפט, והשופט משמש רק כסדרן השומר על 'משחק הוגן').    תפקידו של השופט מתבטא, בין השאר, בכך שהוא צריך לעזור לאנשים לדבר:  "ראה הדיין זכות לאחד מהן, ובעל דין מבקש לאומרה ואינו יודע לחבר הדברים, או שראה אותו מצטער להציל עצמו בטענת אמת, ומפני החמה והכעס נסתלקה ממנו, או נשתבש מפני הסכלות - הרי זה מותר לסעדו מעט, ולהבינו תחילת הדבר משום פתח פיך לאילם" (רמב"ם, סנהדרין כא יא; שולחן ערוך, חושן משפט יז ט; ראו דוגמאות בתלמוד בבלי, גטין לז:, כתובות לו., כתובות פז., בבא בתרא מא.).

בהנחיה זו ישנה סכנה מסויימת - השופט עלול לעזור לאחד מהצדדים יותר מאשר לצד השני, וכך ליצור עוול ועיוות הדין; ולכן יש להשתמש בהנחיה זו בזהירות רבה, ולהיזהר שהשופט לא יתנהג כמו עורך-דין: "ולא ילמד אחד מבעלי דינין טענה כלל: אפילו הביא בעל דין עד אחד - לא יאמר לו, אין מקבלין עד אחד; אלא יאמר לנטען, הרי זה העיד עליך, ולוואי שיודה ויאמר אמת, עד שיטעון הוא ויאמר, עד אחד הוא ואינו נאמן עליי. וכן כל כיוצא בזה... וצריך להתיישב בדבר זה הרבה, שלא יהיה כעורכי הדיינין" (רמב"ם, סנהדרין כא י).   בדברי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים ישנם דיונים לגבי היישום של דין "פתח פיך לאילם" בבית הדין במקרים שונים. להרחבה ראו "ביאור דין טענינן" מאת הרב שלמה פישר, אתר ישיבת בית אל.

רעיון דומה נמצא בכללי האתיקה של השופטים במדינת ישראל, כלל 12(ג): "מבלי לגרוע מחובתו לנהוג שוויון בבעלי הדין, יעשה שופט כמיטבו להסביר לבעל דין שאינו מיוצג בידי עורך דין את מהות ההליכים ודרכי ניהולם, והכל על פי הניתן בנסיבות העניין ובגבולות הדין והתפקיד"; ראו גם "כללי אתיקה לדיינים ושופטים" מאת אביעד הכהן, עלון מכללת שערי משפט 258; "שוויון בנגישות לשירותים משפטיים", מאת השופט יעקב טירקל, חדשות מחלקה ראשונה.

2. הפסוק מכוון דווקא למלך, וגם כאשר איננו עוסק במשפט: המלך צריך "לפתוח פיו לאילם" גם כאשר המלך איננו השופט; כלומר, לדאוג שלכל אדם יהיה ייצוג משפטי הולם שיעזור לו להתבטא בבית המשפט. חובה זו מתקיימת בימינו באופן חלקי ע"י לשכות הסיוע המשפטי של משרד המשפטים.  ראו גם משלי כט14: "מֶלֶךְ שׁוֹפֵט בֶּאֱמֶת דַּלִּים כִּסְאוֹ לָעַד יִכּוֹן" (פירוט).

 3. על-פי הסוד, גם ה' בעצמו נוהג לפי עצה זו: "כי כאשר מביאים איזו נשמה לפני בית דין העליון לפשפש בדינה ולגזור מה יהא עליה, מיד רצים אחריה כמה מקטרגים ללמד קטגוריא על כל מעשיה, כדי שתימסר בידם ויורידוה לגיהנם. ואותה הנשמה מתמלאת פחד ורעדה מפניהם, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה ולא תפתח פיה. אלא שבעל הרחמים קופץ מיד בסבר פנים יפות להחזיק את חולשתה עד שתחזור לאיתנה ותוכל להשיב אל הקטרוגים וללמד זכות על עצמה כל מה שאפשר לה כפי מעשיה.    וכן יעשה הדיין הכשר, שהוא דוגמתו למטה, שיסביר פנים אל בעל דין הפחדן, עד שיתחזק ויהיה לו פתחון פה להציע את טענותיו" (רמ"ד ואלי).

מי הם בני חלוף?

הפועל חלף נרדף לעבר, כמו בשיר השירים ב11: "כִּי הִנֵּה הסתו[הַסְּתָיו] עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" (פירוט).   גם הפועל החליף נמצא בתורה במשמעות דומה ללשון ימינו, בראשית לא7: "וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים" (פירוט).  אבל מי הם בני חלוף?

1. בני חלוף הם אנשים העוברים בבית המשפט באופן חד-פעמי ואינם נמצאים שם באופן קבוע;  הם אינם רגילים למקום ולאוירה, ולכן עלולים להתרגש ולהתבלבל בדבריהם.

2. בני חלוף הם אנשים חלשים ובודדים, כגון "יתומים, שחלפה עזרתם והלכה לה" (רש"י), או "האנשים שהתחלף מזלם וירדו מנכסיהם, ויש להם דין ודברים עם העושקים אותם" (מלבי"ם), או "הפחדנים, שהלב שלהם חלף הלך לו מפני מוראם" (רמ"ד ואלי).

3. בני חלוף הם "הסכלים, המחליפים דבריהם ממה שבלבם בעבור סכלותם" (מצודת דוד).   החצי הראשון של הפסוק מתייחס לאדם אילם שאינו מצליח לדבר כלל, והחצי השני מתייחס לאדם שמצליח לדבר אך מתבלבל ומחליף את דבריו. 

4. בני חלוף הם אנשים בשר ודם, החולף מן העולם לשוב להיות עפר, כי בא הוא (הבשר) מן העפר. "נכון וכדאי לזכור, כי יש כאלה בני חלוף, והם (מעטים) הזוכים בחייהם לדעת משב של "רוח חליפות" = "רוח אלהים", אשר חולף על גוום ו/או על-פניהם. ואמנם, מרביתם של "בני-חלוף" חולפים מן העולם מבלי לדעת בחייהם לא רוח ולא מוסר ולא תורה ולא מצוות. לכאלה גם לא ניתן לעזור, אפילו אם "אילמים" הם מסיבה זו או אחרת" (רמי ניר, 1.12.2008).