הפיתוי מתחיל במצוה ומגיע בהדרגה לעבירה

דברי הפיתוי של האשה הזרה מתחילים ממצוות, ועוברים בהדרגה לתענוגות:

בפסוק 14 "היא מספרת לו כי תזמן אותו לסעודת מצוה, לאכול מבשר שלמים, ושאצלה היא שמחה של מצוה, כי היום שלמתי נדרי, שהיצר הרע מתחיל במצוה" (מלבי"ם).

בפסוק 15 היא כבר מדברת עליו באופן אישי, ורומזת לקשר רגשי בינו לבינה - יצאתי לקראתך לשחר פניך. עדיין אפשר לראות בזה מצוה, אולם יש כאן גם חנופה סמויה: "כיוון שמיהרתי לעסוק במצוה גדולה כזאת, וראיתי שאתה רודף אחרי מצוות מאד, לכן יצאתי לשחר פניך שתעשה המצוה הגדולה הזאת". היא מוסיפה, שיש כאן גם אות משמים: "ואמצאך - פירוש: ואראה כי זאת מן השמיים, שמצאתי אותך, וסייעתא דשמייא היא שתעשה זאת המצוה" (הגאון מווילנה).

בפסוק 16, היא מפנה את מחשבתו של הנער למיטה - מרבדים רבדתי ערשי; אולם עדיין אפשר לראות כאן מצוה: מכיוון שלא נצליח לגמור את כל הבשר היום, תצטרך לישון אצלי כדי שנוכל להמשיך לאכול אותו גם מחר (פירוט). בהמשך הפסוק היא כבר מפנה את מחשבתו למצרים - ארץ שהתאפיינה בגילוי עריות.

בפסוק 17 היא מדברת על בשמים, מר אהלים וקנמון; היא מפנה את מחשבתו של הנער לתענוגות החושים. אולם עדיין אפשר לראות כאן מצוה, שכן על פי התורה, חייבים לאכול את הקרבן בשמחה, דברים כז7: "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים, וְאָכַלְתָּ שָּׁם; וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ". בנוסף, הבשמים נזכרו גם בקשר לשמן המשחה במשכן, שמות ל23: "וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים, רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם".

רק אחרי ארבעה פסוקים של פיתויים הקשורים למצוות, היא אומרת לו מה היא באמת רוצה - והוא כבר לא יכול להתנגד.