פיתויי האישה הסוררת

1. הרמב"ם פירש שהאישה הזונה בקטע זה היא משל לכל התאוות הגופניות שמפתות את האדם; אולם, לדבריו, אין משמעות לפרטים במשל - "עניין הכללות הזו היא האזהרה מלהימשך אחר תענוגות הגופות ותאוותיהן... ואל תטריד את מחשבתך לומר ומה עניין אמרו זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי... וכך הדיבורים האלה וכיוצא בהם הם מסוג דברי הנואפים זה עם זה" (מורה נבוכים - חלק ראשון - הקדמה).

2. מפרשים אחרים חלקו על הרמב"ם, והסבירו שלכל פרט במשל יש משמעות. בפרט, הפסוק שלנו מתאר איך התאווה מפתה את האדם דווקא על-ידי קיום מצוה.   הסיפור מסתמך על מצוות אכילת קרבן השלמים, ויקרא יט6: "בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל, וּמִמָּחֳרָת; וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי - בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף". כשמביאים קרבן שלמים חייבים לגמור לאכול אותו באותו יום או למחרת, ואם מדובר בקרבן תודה - חייבים לאכול אותו עד הלילה.    המטרה היא לעודד את המקריב להזמין אנשים רבים לסעודה, כדי לפרסם את הנס שעליו הוא מודה לה', תהלים קטז13-14: "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא, וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. נְדָרַי לה' אֲשַׁלֵּם, נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ".    אכילת זבח שלמים נחשבת ל"סעודת מצוה",  והזונה מנצלת את זה: היא אומרת "נדרתי להביא זבח שלמים, והבאתי אותו היום, ובעלי לא בבית, ואני לא יכולה לאכול את כל הבשר לבד, ולכן אתה חייב לבוא לעזור לי - זו מצוה!" (ע"פ מלבי"ם והגר"א).

ככל שהאדם צדיק יותר, כך גם יצר הרע שלו "צדיק" יותר, ומשתמש במצוות גדולות יותר כדי לפתותו:   "כי אין היצר הרע בא אל האדם לפתותו לעשות אותה עבירה, כי מי ישמע לו? אך בא אליו במצוות...  וכן, כל ענייני פיתוי יצר הרע הם בדברים שהם טוב ורע, כי ברע גמור אינו יכול לפתות" (הגר"א באריכות; וגם מלבי"ם בקצרה).

3. ויש מפרשים שהאישה אמרה אמת: היא באמת נדרה - והנדר הוא "להכשיל איזה פתי בכל יום" (רמ"ד ואלי); היא באמת זובחת - והזבח הוא הנער, "כאילו מקרבת הזבח של אותו הפתי אל הס"א" (שם); אולם הנער לא מבין רמזים, "כי נטרפה דעתו בנשיקין של רמאות, ותופס דבריה כפשוטן" (שם).   כמו הגברים החוטאים בפרק א, המפתים את הנער לשפוך דם ולמעשה מתכוונים לדם של הנער עצמו, כך האשה החוטאת בפרק ז, מפתה את הנער בדיבורים על קרבן ולמעשה מתכוונת להקריב את הנער עצמו.