אוזן לחכמה, לב לתבונה

חכמה ותבונה הן שתי אחיות, אולם לכל אחת מהן יש אופי שונה:

- חכמה מסתובבת בחוץ, קוראת ברחובות, מוכיחה את הפתיים, ומזהירה אותם מהתוצאות השליליות של דרכם חסרת-האחריות, כמו שסופר בקטע הקודם, משלי א20-33: "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ... עַד מָתַי פתיים תְּאֵהֲבוּ פֶתִי... כִּי מְשׁוּבַת פתיים תַּהַרְגֵם...".

- תבונה נמצאת בפנים, מסתתרת וטמונה, ומכוונת את האדם ליראת ה', כפי שמסופר בקטע הבא, משלי ב3-5: "כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ; אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף, וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה; אָז תָּבִין יִרְאַת ה'...".

פסוקים 1-2 מקשרים בין החכמה לתבונה ואומרים: אם... להקשיב לחכמה אזנך - אז תטה לבך לתבונה:   אם הקשבת לתוכחות של החכמה כלפי הפתיים, אתה בוודאי מבין שכדאי לך להתרחק כמה שיותר מדרכם של הפתיים, ולהטות את ליבך לתבונה.

בני, אם תקח ברצינות את הדברים שאמרתי לך, ואת המצוות שאומר לך עכשיו תצפון אתך (= תשמור בסתר לבך), להקשיב לאזהרותיה של החכמה מהפרק הקודם - כדאי לך להטות ליבך לתבונה. במקום להגיע למצב, שהחכמה תצטרך לקרוא לך ולהזהיר אותך - עדיף שתקרא בעצמך לתבונה.

עד כאן המשל; ובנמשל, החכמה והתבונה הן שני כישורים נפשיים:

• חכמה היא הכישרון לשמוע, ללמוד וללמד;
• תבונה היא הכישרון לחשוב ולהסיק מסקנות.

הקטע הקודם מתאר את אזהרותיה של החכמה - האזהרות הנמצאות בכל הרחובות - התוצאות השליליות של הפתיות. כל מי שמסתובב בחוץ, רואה את גורלם המר של הפתיים, ואמור להסיק מכאן מסקנות לגבי חשיבות הלימוד והאחריות.

הפסוקים שלנו מסבירים, שיש דרך אחרת ללמוד - אחרי שתקשיב לחכמה ותשמע על כשלונותיהם של הפתיים, עדיף שתטה לבך לתבונה, תתבונן פנימה ותפתח מראש את הכישורים האישיים שלך, כך לא תגיע למצב שתצטרך ללמוד מכשלונות (וכיוצא בזה פירש רלב"ג, שהתבונה היא כישרון מתקדם יותר מהחכמה).

"שני מורים לו לאדם. הראשון הוא הניסיון. מורה זה - קשה הוא, ושיעוריו לפעמים הרסניים. האחר הוא השכל. דבריו נשמעים בנחת ובנועם, אלא שלא רבים תלמידיו. יהי רצון שהציבור ידע להקשיב למורה השני, ולחסוך לעצמו את כאבי המורה הראשון" (קלוד פרדריק בסטייה, צרפת לפני כ-200 שנה).