התנהגות משכילה בתקופות שפע

בכתבת טלביזיה על העוני בישראל, סיפרה אחת המרואיינות: "עד לפני כמה חודשים, עבדתי במשרד גדול והרווחתי יפה, גרתי בדירה גדולה ונסעתי לחו"ל כמה פעמים בשנה. ואז המשרד נסגר ונשארתי בלי פרנסה. החסכונות נגמרו לי מאד מהר, ועכשיו אין לי כסף לקנות טיטולים לילד..." הסיפור מאד עצוב, אבל הוא מעלה שאלה: האם אדם שמרוויח טוב צריך באמת לבזבז את כספו וליסוע לחו"ל כמה פעמים בשנה? האם לא עדיף שיחסוך יותר, כך שיישאר לו כסף לעת מחסור?

שאלה דומה יש לשאול גם לגבי אנשים שרוצים לעסוק בתורה ובמקביל לעבוד לפרנסתם, אבל לעבוד רק במינימום הדרוש על-מנת להתפרנס: האם מספיק שיעבדו בכל יום עבור המזון שהם צריכים באותו היום, או שהם צריכים לעבוד קצת יותר כדי שיוכלו לחסוך לעתיד?

יש טוענים שמספיק לעבוד בכל יום עבור הפרנסה של אותו היום. הם מביאים כהוכחה את מעשיהם של בני ישראל במדבר, שאספו בכל יום מָן עבור אותו היום בלבד, ונאסר עליהם לשמור מָן למחר (ראו שמות טז). אולם, הפסוק שלנו נותן הנחיה אחרת:

מי שיש לו שכל, חכמה וראיית הנולד, יודע שצריך לאגור ולחסוך, לא רק בזמן הקציר, אלא גם בקיץ - בסוף עונת הקציר - כדי שיישאר לו מזון לעונת החורף.

בחברה חקלאית, כאשר התנאים הסביבתיים טובים, תקופת השפע היא בקיץ - כאשר קוצרים ואוספים את היבול של כל השנה; ותקופת המחסור היא בחורף - כאשר אין יבול. אך גם בחברה תעשייתית או היי-טכנולוגית יש תקופות של שפע וצמיחה, לעומת תקופות של מחסור ומיתון (ושמעתי מדוקטור לכלכלה בטכניון, שבארה"ב במשך תקופה ארוכה היו מחזורים כלכליים של צמיחה ומיתון, בזמן-מחזור של כשנתיים; כך שגם התהליכים הכלכליים של ימינו, שנראים לכאורה בלתי צפויים לחלוטין, למעשה מתנהגים באופן דומה לעונות השנה החקלאית).

אדם שיש לו שכל ויודע את החוק הזה, יודע שבתקופת שפע הוא צריך לאגור, כך שיישאר לו מספיק לתקופת המחסור שתבוא אחריה: אוגר בקיץ בן משכיל.

אדם שאין לו שכל, רואה שיש שפע, וחושב שהשפע יימשך לעד, ולכן אינו טורח לאגור אותו - הוא מעדיף לישון: נרדם בקציר בן מביש.

כמה בדיוק צריך לאגור?

1. בפסוק מקביל בפרק ו נאמר שיש ללמוד מהנמלה, אשר משלי ו8: "תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ" (פירוט). חז"ל הסבירו מה בדיוק צריך ללמוד מהנמלה: "הנמלה הזו... אינה חיה אלא ששה חודשים, וכל מאכלה אינה אלא חטה ומחצה, והיא הולכת ומכנסת בקיץ, כל מה שמוצאה חטין ושעורין ועדשים... שאמרה: שמא יגזור עלי הקב"ה חיים, ויהיה לי מוכן לאכול" (דברים רבה ה ב), "וממנה למוד להכין הכל בעוד לאל ידך" (מצודת דוד). לפי זה, צריך לאגור כמה שיותר - בלי שום הגבלה - הרבה מעבר למה שהאדם חושב שיצטרך במשך חייו. כמו שהנמלה אוגרת "כל מה שמוצאה", כך גם האדם, בתקופת שפע, צריך לאגור כל מה שהוא מוצא, שמא יצטרך בעתיד. אולם:

• לענ"ד, אין זה מסתבר שהאדם נברא רק כדי לעבוד ולאגור מזון ורכוש. חייבת להיות תכלית נעלה יותר לחיי האדם.
• גם שלמה המלך עצמו, בספר קהלת, דיבר בגנותם של האנשים שעובדים יותר מדי, חוסכים יותר מדי, ואינם נהנים מהרכוש שצברו (ראו קהלת ה).
• לפי הידוע לנו היום, הנמלים חיות במושבות שיתופיות. כל נמלה אוספת מזון, לא לעצמה בלבד אלא לכל המושבה, ולכן אורך החיים של נמלה בודדת אינו רלבנטי. הפסוק "לך אל נמלה... תכין בקיץ לחמה" מתייחס לא לנמלה בודדת אלא למושבת נמלים שלמה, הפועלת כגוף אחד ("אורגניזם-על" בלשון המדענים), ומכינה במשך הקיץ את המזון שתצטרך בחורף.

2. ייתכן שאפשר ללמוד מההנחיה של ה' לבני ישראל בקשר למן שירד ביום השישי, שמות טז22-23: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד, וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם 'הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה': שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לה' מָחָר, אֵת אֲשֶׁר תֹּאֵפוּּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר'". היום השישי הוא יום של שפע, והיום השביעי הוא יום של מחסור במזון; בני ישראל נצטוו לאגור מחצית מהכמות שקיבלו ביום השישי (שהיתה כפולה מיום רגיל) ליום השבת. לפי אותו הגיון, בתקופות של שפע יש לחסוך 50% מההכנסה לתקופת מחסור.

כך קרה גם כשבני ישראל שמרו שמיטה - בשנה השישית, השנה שלפני שנת השמיטה, ה' נתן לבני-ישראל אוכל שהיה אמור להספיק להם לשנתיים (ויקרא כה20-22): "וְכִי תֹאמְרוּ ' מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת: הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ?'   וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים.    וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן; עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן". 

כך גם במצרים בימי יוסף, היו 7 שנות שבע, ואחריהן 7 שנות רעב. יוסף, שהיה בן משכיל, אגר תבואה ב-7 שנות השבע כך שתספיק ל-7 שנות הרעב.

כך גם הנמלים, שהזכרנו קודם, אוגרות במשך העונה היבשה של השנה את המזון שיצטרכו במשך העונה הגשומה.

3. אך אפשר לעשות את החשבון באופן אחר: בני ישראל במדבר קיבלו, במשך 6 ימים, מן שהספיק למשך 7 ימים; הם היו צריכים לאכול 6/7 מהכמות הזאת במשך ימי החול, ולחסוך 1/7 לשבת. לפי זה, שיעור החיסכון המומלץ הוא 1/7 מההכנסה.

אין סתירה בין שני החשבונות: החשבון הראשון מתייחס לתקופה של שפע יוצא מן הכלל (כמו יום שישי או השנה השישית, שבה קיבלו פי שניים משנה רגילה), והחשבון השני מתייחס לתקופה של פרנסה מסודרת אך ללא שפע מיוחד. בתקופה של שפע מיוחד יש לשמור 1/2, אך בתקופה ממוצעת יש לשמור 1/7.

בדרך כלל (לא תמיד) ההנחיה הראשונה מתאימה יותר לבעלי עסק עצמאי, וההנחיה השניה מתאימה יותר לשכירים: ההכנסה בעסק עצמאי משתנה בדרך-כלל בתנודתיות גבוהה - לפעמים באים הרבה לקוחות בבת אחת ולפעמים לא באים לקוחות בכלל; בעוד שההכנסה של שכירים היא בדרך-כלל קבועה לאורך זמן.

הבהרה: הכותב אינו מוסמך לתת ייעוץ השקעות.