לקחת את המצוות ללב

מצוות רבות בתורה כוללות "פתח מילוט" - מעין פטנט שמאפשר לקיים את המצוה באופן פורמלי, בלי להרגיש שום הפרעה או שינוי בחיי היום-יום (הדוגמאות רבות: "היתר עסקא" לאיסור ריבית, "היתר מכירה" לאיסור החזקת חמץ בפסח ולאיסור עבודת הקרקע בשביעית, ועוד). מי שמשתמש בהיתרים אלה, אמנם אינו עבריין, אבל הוא מפסיד את אחת התועלות העיקריות של המצוה - ההשפעה שלה על הלב.

בפסוק ישנן שתי צלעות מנוגדות:    החכם (= היודע ללמוד) הוא ניגוד של האויל (= השטחי);   לב (= מקום המחשבות, הפנימיות) הוא ניגוד של שפתיים (= מקום הדיבור, החיצוניות; ראו מלבי"ם).   הפועל ייקח מצוות מקביל לפועל יילבט (= יפתל או ייגע).    ומשמעות הפסוק היא: 

• החכם לוקח את המצוות לליבו, לפנימיותו ומחשבותיו; הוא אינו מסתפק בקיום טכני-חיצוני של מצוה, אלא מקיים אותה "מכל הלב". רק כך אפשר לקלוט את חכמתו של ה', הגנוזה בכל המצוות שהוא נתן לנו.
• לעומתו, האויל מקיים את המצוות בלביטה של השפתיים בלבד; הוא נותן "מס שפתיים" למצוות, מקיים אותן רק באופן חיצוני, בדיבור, "על הנייר". כך, הוא אמנם יוצא ידי חובה, אך אינו קולט את החכמה שבמצווה.

אם כך, מדוע ה' שתל "פתחי מילוט", המאפשרים לקיים את המצוות בלי לב? אולי הסיבה היא ש"רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר" (רבי חנניא בן עקשיא, תלמוד בבלי, מכות כג:). התורה והמצוות נועדו להיות זכות ולא מכשול; הם נועדו לאפשר לבני ישראל להיות זכים וטהורים יותר, ולא חוטאים ועבריינים. לכן, ה' איפשר לכל אדם שאינו מסוגל לקיים את המצוה לקבל "פטור" מהמצוה - להישאר מחובר לתורה ולמצוות מבלי להפוך לעבריין בעל כרחו. עם זאת, המצוות עדיין מוגדרות כחובה, כדי לזכות את אלה שכן מסוגלים לקיים אותן.

רעיון דומה נמצא בדברי הרב ישראל מאיר הכהן מראדין: "לפעמים האדם יכול לפטור עצמו מן הדין, ולא יהיה עליו עונש, לדוגמה:       אם שכר פועל, ולעת ערב חייב לשלם לו... דווקא אם יש לו, כדכתיב (ויקרא יט13) 'אִתְְךָ' - ביש איתך. ומכל מקום, אם הוא איש חכם ומהדר אחר מצוות, יראה ללוות ממון ולשלם לו בזמנו, ויקיים מצוות עשה דאורייתא.       ועוד איתא בגמרא: '[בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים]: דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך פתח הבית כדי לחייבן במעשר וכו' [דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר, דאמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית]' ( בבלי ברכות לה: ), וזה שאמר הכתוב חכם לב יקח מצוות" (זכור למרים ו)

אפשר להמשיל את העניין למדיניות הגיוס של צה"ל. בישראל קיים חוק גיוס חובה, אולם למעשה כל אדם שיתאמץ מספיק יצליח להשתחרר מגיוס, על-ידי פטורים רפואיים או נפשיים או בדרכים אחרות. שלטונות הצבא מודעים לכך שאדם שגויס בניגוד לרצונו יהיה חייל גרוע, ולכן מאפשרים למי שמאד לא רוצה להתגייס למצוא "פתח מילוט". עם זאת, חוק גיוס חובה נשאר בתוקף, כדי שהצעירים המתלבטים יעדיפו להתגייס כברירת מחדל.

מה הניגוד בין חלקי הפסוק?

1. בקריאה ראשונה נראה שהניגוד העיקרי בפסוק הוא חכם לב (ביטוי המופיע גם בפסוקים אחרים בספר משלי ובתנ"ך), לבין אויל.  החכם-לב ייקח מצוות (= ישתדל לקיים כמה שיותר מצוות מיוזמתו), והאויל שפתיים יילבט (= ישתדל לצאת ידי חובה בעקימת שפתיים בלבד): "חכם לב... מחזר ומחפש אחרי המצוות, וגם כי לא הגיעה חובה לידו, מתבונן במחשבותיו איזה הדרך תמצא לו מצוה לעשות... והאויל הוא בעל עבירות, מתעסק בחטא בידיו ובשפתיו ולא דיו המעשה"; ועוד: "החכם לב... ייקח מצוות בידיו לעשותם, ולא בשפתיו, כי לא יתפאר ויתהלל, אך יאמר מעט ויעשה הרבה. והאויל נלבט בשפתיו ומודיע עברותיו" (הרב יונה גירונדי. וראו גם בבלי סוטה ט:-יג. לגבי משה רבנו). 

- אולם, לפי זה המילה שפתיים בחצי השני לא מתאימה לאף מילה בחצי הראשון.

2. אפשרות שניה היא שהניגוד העיקרי הוא בין חכם לב (= הלומד כל דבר לעומק עד שהוא מבין אותו בעמקי ליבו), לבין אויל שפתיים (= העושה כל דבר בשטחיות, ב"מס שפתיים" בלבד).

- אולם, הביטוי אויל שפתיים אינו מופיע בשום מקום אחר בתנ"ך, פרט לפסוק 10 שגם בו משמעותו אינה ברורה.

3. ולענ"ד, יש שני ניגודים בפסוק: בין חכם לבין אויל, ובין לב לבין שפתיים: החכם לב יקח מצוות (=ייקח את המצוות ללב), והאויל שפתיים יילבט (=יקיים את המצוות בעבודת-שפתיים בלבד).     החכם מקיים את המצוות "מכל הלב", תוך ניסיון להבין את מהותן הפנימית; אולם האויל רק נותן "מס שפתיים" למצוות, מקיים אותן רק באופן חיצוני כדי לצאת ידי חובה.

פירוש זה אמנם אינו מתאים לטעמים המחברים את המילים "חכם לב" לביטוי אחד, אולם יש לו יתרון - הניגוד בין שני חצאי הפסוק הדוק יותר.

מאיפה לוקחים מצוות?

1. רוב המפרשים פירשו שהמצוות בפסוק זה הן מצוות ה' הכתובות בתורה;   וכן פירשנו למעלה.

2. ורלב"ג פירש, שהחכם קובע לעצמו "מצוות", כלומר, נהלים המאפשרים לו לבצע את משימותיו בצורה מסודרת, קביעת סדר יום וכד'; בניגוד לאויל, הפועל בצורה נמהרת, ללא סדר ותכנון, ולכן נכשל במשימותיו.

מה זה ילבט?

בלשון ימינו, השורש לבט מציין דילמה פנימית, מצב שבו לא יודעים מה לעשות.

במקרא, השורש לבט מופיע בשלושה פסוקים, וכל הקורא את הפסוקים מתלבט (תרתי משמע) לגבי פירושו של השורש:  הושע ד14: "וְעָם לֹא יָבִין - יִלָּבֵט" (פירוט),  משלי י8: "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת, וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט" (פירוט),   משלי י10: "קֹרֵץ עַיִן יִתֵּן עַצָּבֶת, וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט" (פירוט).

המפרשים פירשוהו ע"י השוואה למקורות מחוץ לתנ"ך:

1. יגיעה, מאמץ, טרחה: "ויש בספרי, בפרשה 'ויהי העם כמתאוננים', אמרו 'כמה נתלבטנו בדרך'" (רש"י על משלי י8, בשם ספרי על במדבר יא1). בני ישראל בספר הושע אינם מבינים ואינם מקיימים את התורה, ולכן יתייגעו בגלות; האויל בספר משלי מייגע את שפתיו, אומר הרבה ואינו עושה (מצודות).

2.כישלון, טעות, טיפשות: "יהיה נכשל בזה" (הגאון מווילנה על משלי י8), "שעצתו נמהרה" (רלב"ג על משלי י8), "יימשך אל הטיפשות והתאוה" (רבנו יונה על משלי י8). בני ישראל בספר הושע נעשים טיפשים ונכשלים בעבירות; האויל בספר משלי נכשל בתוכניותיו בגלל שפתיו הטיפשות המדברות יותר מדי.

3. שיבוש, אי-ידיעה מה לעשות (דומה למשמעות השורש בלשון ימינו): "ומלת ילבט, בלשון ישמעאל, כמשתבש, שלא ידע מה לעשות" (אבן עזרא על הושע ד14). בני ישראל בספר הושע רואים את השרים חוטאים, ומתלבטים מהי הדרך הנכונה; האויל בספר משלי מדבר בלי סוף על הלבטים שלו, ואינו מסוגל לקבל החלטות.

4. פיתול, עיקום ("דעת מקרא" על משלי י8 / פרופ' מרדכי זר כבוד, והביא שם פירושים דומים בשם המאירי וטור-סיני. וראו שם בהערת שוליים פירושים נוספים): בני ישראל בספר הושע מפתלים את דרכם והולכים לעבור עבירות בסתר; האויל מפתל את שפתיו כדי להביע בוז לרעהו.

לענ"ד, בפסוקנו יש לפרש לפי משמעות 1: האויל עושה מאמץ גדול לקיים מצוות, אבל המאמץ הוא רק בשפתיים ולא בלב.