ברכות לראש צדיק, ופי רשעים יכסה חמס

הפסקה השניה במשלי פרק י (ראו מבנה הפרק) כוללת שבעה פסוקים:

6. בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק; וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס.
7. זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה; וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

           8. חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת; וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט.
           9. הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח; וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ.
           10. קֹרֵץ עַיִן יִתֵּן עַצָּבֶת; וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט.

11. מְקוֹר חַיִּים פִּי צַדִּיק; וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס.
12. שִׂנְאָה תְּעֹרֵר מְדָנִים; וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה.

כמה רמזים מקשרים בין הפסוקים בפיסקה (ראו ראה זה חדש - המבנה הצורני של משלי י-כד):

• פסוקים 6 ו-7 עוסקים ביחסם של הבריות אל הצדיקים ואל הרשעים, בחייהם ולאחר מותם.
• פסוקים 8-10 כוללים את הביטוי הייחודי "אויל שפתיים יילבט"; בפסוק 8 נזכר ניגודו של האויל, חכם לב, ש"יקח" מצוות; ובפסוק 10 נזכר טיפוס מקביל לאויל, קורץ עין, ש"יתן" עצבת. (ראו פירושים על פסוק 10);
  
• פסוקים 7-6 ופסוקים 11-12 מדברים על כיסוי ("פי רשעים יכסה חמס", "תכסה אהבה").

ייתכן שהנושא המשותף לכל הפסקה הוא, היחס הראוי לצדיקים ולרשעים הנמצאים בינינו, והשפעתם על החברה שהם נמצאים בה:

• פסוק 6: ראוי לברך את הצדיקים (לכסות את ראשם בברכות), ולהימנע מלברך את הרשעים (שפיהם מכסה אותם בחמס, קלקול והשחתה): "ברכות לראש צדיק, ופי רשעים יכסה חמס" (פירוט);
• פסוק 7: גם אחרי מותם של הצדיקים, ראוי לזכור את שמם לברכה, כי השפעתם החיובית על החברה נמשכת; וגם אחרי מותם של הרשעים, ראוי לזכור את שמם לרעה, כי השפעתם השלילית על החברה נמשכת: "זכר צדיק לברכה, ושם רשעים ירקב" (פירוט);
• פסוק 8: אדם חכם לומד ומפנים את משמעות המצוות, ומחפש דרכים לקיים מצוות נוספות; ואדם שטחי מסתפק ב"מס שפתיים", דיבור בלבד או קיום מצוות על הנייר בלבד: "חכם לב יקח מצוות, ואויל שפתיים יילבט" (פירוט); הכוונה למצוות באופן כללי, אבל גם - בהקשר של פיסקה זו - למצוות שאותן אפשר לקחת וללמוד מהצדיק, כאשר נמצאים במחיצתו: החכם לומד ומפנים את דרכי התנהגותו של הצדיק, ואינו מסתפק בברכה שטחית בלבד.
  
• פסוק 9: החי בשלום עם הזולת יחיה חיים בטוחים, והמציב מכשולים ומעקם את דרכי הבריות - תתפרסם רשעתו ויחיה כל חייו בחוסר-ביטחון: "הולך בתום - יילך בטח, ומעקש דרכיו - ייוודע" (פירוט);
  
• פסוק 10: לא רק הפוגע בבריות בפועל, אלא גם הקורץ בעיניו או המעקם את שפתיו כהבעת לעג או זלזול, גם הוא יגרום צער לבריות: "קורץ עין - יתן עצבת, ואויל שפתיים יילבט" (פירוט): בניגוד לחכם-לב, הלוקח על עצמו אחריות לקיים מצוות נוספות, הקורץ-עין נותן עצבת - מעמיס צרות וצער על הזולת; והאויל - השטחי - לא לוקח ולא נותן, רק מדבר ומעקם את שפתיו...
• פסוק 11: כשיש צדיק בחברה, הוא מדבר דיבורים העושים צדק, נותנים לכל אחד את המגיע לו; ולכן, הנמצא בקרבתו של הצדיק לומד ממנו איך לקיים מצוות (חכם לב ייקח מצוות) ואיך לחיות בשלום עם הזולת (הולך בתום ילך בטח); לעומתו, כשיש רשע בחברה, הוא מדבר דיבורי רשע, ולכן הנמצא בקרבתו מתרגל לזלזל במצוות ולפגוע בזולת בדברים (שפתיים יילבט), להתנהג בדרכים עקומות ומכשילות (מעקש דרכיו), לזלזל ולשמוח לאיד (קורץ עין). ולכן, דבריו של הצדיק הם מקור חיים לעולם כולו, ודבריו של הרשע מציפים ומכסים את העולם כולו בקלקולים והשחתות: "מקור חיים פי צדיק, ופי רשעים יכסה חמס" (פירוט);
  
• פסוק 12: הרשע הורס את החברה גם בכך שהוא מפיץ דברי שנאה הגורמים למריבות ומלחמות פנימיות, והצדיק מחיה את החברה גם בכך שהוא מפיץ דברי אהבה הגורמים לאנשים להתעלם מפשעים שאחרים עשו כנגדם: "שנאה תעורר מדנים, ועל כל פשעים תכסה אהבה" (פירוט); זו הסיבה שיש לברך את הצדיקים הנמצאים בינינו, ולקלל את הרשעים.