לא ירעיב ה' נפש צדיק והוות רשעים יהדוף

1. דוד העיד מניסיונו האישי, תהלים לז25: "נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי, וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם". ושלמה הביע בלשון כללית את אותו רעיון: ה' נותן לצדיקים "ביטוח אישי מפני רעב".   כדי להיות צדיק, צריך להיות מוכן לוותר על מותרות ולרדת ברמת החיים, אבל ה' מבטיח שרמת החיים של הצדיק אף פעם לא תרד עד כדי כך שירעב ללחם.   כך לפחות היה בימי דוד ושלמה, כשהשגחת ה' ליוותה את עם ישראל בארץ ישראל; אולם בתקופות אחרות, כשה' הסתיר את פניו מעם ישראל, המצב היה שונה; ראו: שכר ועונש בתנ"ך.

2. מסקנה מעשית העולה מפסוק זה היא, שהצדיק לא צריך להרעיב את נפשו; ראו גם משלי יא17: "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד" (פירוט).

3. בפסוקנו הפרנסה תלויה ברצון ה', אולם בפסוק הבא הפרנסה תלויה בחריצות האנושית. זוהי דוגמה לעיקרון החוזר רבות בספר משלי - השילוב בין מעשי ה' למעשי האדם. דוגמאות נוספות ראו בביאורנו על משלי טז9: "לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ, וה' יָכִין צַעֲדוֹ" (פירוט).

רעב לדבר ה'

4. על-פי הפשט, הפסוק מדבר על רעב גופני, שכן בלשון המקרא הנפש מציינת את צרכי החיים החומריים (ויש אף אומרים שנפש היא הגרון).    אולם ניתן לדרוש את הפסוק גם על רעב רוחני, כמו בעמוס ח11: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ד' ה', וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ; לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'".    לפי זה, הפסוק רומז שה' ישביע את רעבונו של הצדיק - הנוהג בצדק - ויאפשר לו לשמוע את דבר ה' (ע"פ אורי בירן, נקודת חיבור).   אולם כדי לזכות לכך, הצדיק צריך להדוף מעליו את הוויית הרֶשַע.    אותו כוח נפשי שבאמצעותו הצדיק הודף מעליו השפעות שליליות, אותו כוח נפשי מאפשר לו גם לקלוט השפעות חיוביות - לשמוע ולהבין את דבר ה' (ע"פ גליה).   ועל כך נאמר גם במשלי ג32: "כִּי תוֹעֲבַת ה' נָלוֹז, וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ" (פירוט).