בשפתי נבון תמצא חכמה, ושבט לגו חסר לב

הפסקה השלישית במשלי פרק י (ראו מבנה הפרק) כוללת תשעה פסוקים:

13. בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָה; וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵב.
14. חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת; וּפִי אֱוִיל מְחִתָּה קְרֹבָה.
15. הוֹן עָשִׁיר - קִרְיַת עֻזּוֹ, מְחִתַּת דַּלִּים - רֵישָׁם.
        16. פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים; תְּבוּאַת רָשָׁע לְחַטָּאת.
        17. אֹרַח לְחַיִּים שׁוֹמֵר מוּסָר; וְעֹזֵב תּוֹכַחַת מַתְעֶה.
        18. מְכַסֶּה שִׂנְאָה - שִׂפְתֵי שָׁקֶר; וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל.
19. בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע; וְחוֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל.
20. כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק; לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט.
21. שִׂפְתֵי צַדִּיק  יִרְעוּ רַבִּים; וֶאֱוִילִים בַּחֲסַר-לֵב יָמוּתוּ.

כמה רמזים מקשרים בין הפסוקים בפיסקה (ראו ראה זה חדש - המבנה הצורני של משלי י-כד; החלוקה לתת-פסקאות כאן מעט שונה):

• פסוקים 13,14 מדברים על חכמה;
• פסוקים 14,15 מזכירים את המילה הנדירה (יחסית) "מחיתה";
• פסוקים 16,17 מקושרים ע"י המילה "לחיים";
• פסוקים 17,18 עוסקים בתוכחות (ראו פירוש בהמשך);
  
• פסוקים 19,21 עוסקים גם הם בביקורת; פסוקים 19 ו-21 מקושרים ע"י המילים "רוב/רבים" ו"שפתיים".
• פסוקים 13,21 כוללים את המושגים "שפתיים", "חסר לב"

ייתכן שהנושא המשותף לכל הפסקה הוא החינוך - ממי ואיך ראוי ללמוד:

• פסוק 13: ראוי ללמוד מאדם שיש לו כישרון גם לפתח את הידע ולהסיק מסקנות חדשות, ולא רק מעביר הלאה את מה שלמד: "בשפתי נבון - תמצא חכמה"; ואין ראוי ללמוד מאדם, שמנסה לכפות על השומעים לקבל את דעתו ללא הסברים: "ושבט לגו - חסר לב" (פירוט).
• פסוק 14: התלמידים החכמים, כאשר הם יושבים בשיעור, שומרים ב"השהיה" את הידע הנוכחי שלהם, כך שיוכלו לקלוט את הדברים החדשים - "חכמים יצפנו דעת"; לעומתם, התלמיד השטחי רוצה רק להגיד את כל מה שהוא יודע (או חושב שיודע), והדיבור הבלתי-פוסק שלו הורס את יכולתו לקלוט דברים חדשים - "ופי אויל מחיתה קרובה" (פירוט).
• פסוק 15: תופעה זו דומה לתופעה הקיימת בתחום הכלכלי-חברתי: העשירים שומרים את הונם ומשתמשים בו כדי לייצר רווחים נוספים: "הון עשיר קרית עוזו", בעוד שלעניים אין הון התחלתי והדבר הורס להם את האפשרות להרוויח ולצאת ממעגל העוני: "מחיתת דלים רישם" (פירוט).
• פסוק 16: על חשיבות ההקשבה והלימוד מאחרים ניתן ללמוד מההסטוריה, שבה תנועות אידיאולוגיות, שהוקמו ע"י אנשים צדיקים שכל מטרתם היתה להחיות את העולם, התקלקלו במשך הדורות, ואנשים רשעים השתלטו עליהן והשתמשו בהן למטרות מושחתות: "פעולת צדיק לחיים, תבואת רשע לחטאת" (פירוט).
• פסוק 17: כדי להימנע מקלקול מסוג זה, יש לשמור תמיד על פתיחות ונכונות לקבל ביקורת: "אורח לחיים שומר מוסר"; ברגע שאדם או עם מפסיק להקשיב לדברי ביקורת מבחוץ, הוא עלול לתעות בדרכו ולהתקלקל: "ועוזב תוכחת - מתעה" (פירוט).
• פסוק 18: גם ביחסים בין אדם לחברו יש חשיבות לביקורת עניינית: מי ששונא את רעהו ומכסה את השנאה שבליבו, הרי הוא מרגיל את עצמו לדבר שקר: "מכסה שנאה - שפתי שקר"; מצד שני, אם הוא מוציא החוצה ברבים את כל מחשבות השנאה שבליבו, הרי הוא טיפש (כי הוא פוגע בעצמו) ורע (כי הוא פוגע בחברו): "ומוציא דיבה - הוא כסיל" הדרך הנכונה היא דרך האמצע - לגלות את השנאה, אבל רק באופן פרטי, בארבע עיניים, ע"י מתיחת ביקורת עניינית (פירוט);
  
• פסוק 19: כאשר מותחים ביקורת או מחנכים, יש להשתדל לקצר בדברים כדי שלא להעמיס - עומס של דיבורים לא יגרום לשומע להיטיב את דרכיו, והוא עלול לגרום להיפך - לחטאים הקשורים לדיבור: "ברוב דברים - לא יחדל פשע"; החוסך ומונע את עצמו מדיבורים מיותרים יצליח להימנע מחטאים ולהשפיע לטובה על השומעים: "וחושך שפתיו - משכיל" (פירוט);
• פסוק 20: הצדיק חושב היטב לפני שהוא מוציא מילים מפיו, כדי שלא להגיד דברים שיגרמו נזק לאחרים, ולכן דבריו דומים לכסף מזוקק: "כסף נבחר לשון צדיק"; אבל הרשעים אינם משתמשים בליבם ואינם חושבים לפני שהם מדברים, מדברים "כמעט רגע", במהירות ובלא מחשבה, וכך פוגעים בזולת: "לב רשעים כמעט" (פירוט);
• פסוק 21: הצדיק, הנותן לכל אחד את המגיע לו והזהיר בכבודם וברגשותיהם של הזולת, יכול להנהיג בדבריו אנשים רבים מזרמים שונים: "שפתי צדיק ירעו רבים"; אך האוילים, שאינם עושים צדק ואינם חושבים לעומק על דבריהם, לא יצליחו "להתנחל בלבבות" ויישארו במיעוט עד יום מותם: "ואוילים בחסר-לב ימותו" (פירוט).