לא להשניא את החכמה

1. המילה משנא, בבניין פיעל, מציינת אדם הגורם לאחרים לשנוא את החכמה:

- "ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם שנמצא רבב (שומן וחֵלב) על בגדו - חייב מיתה (שצריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו), שנאמר כל משנאי אהבו מות - אל תקרי 'משנאי' אלא 'משניאי' (שממאסין עצמן בעיני הבריות, והבריות אומרים "אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים" - נמצא זה משניא את התורה)".  רבינא אמר: 'רבד' איתמר (שכבת זרע, לשון מרבדים רבדתי ערשי: ריפדתיו וקישטתיו בבשמים, מינים המכניסים תאוה, ותזקק לי). ולא פליגי: הא בגלימא (שהוא עליון - אפילו רבב) הא בלבושא (שהוא תחתון, רבד - אין, רבב - לא)" (בבלי שבת קיד א, רש"י).

- "אמר ריש לקיש: כיח בפני רבו - חייב מיתה (בידי שמים), שנאמר כל משנאי אהבו מות (תורה אמרה להאי קרא בפרשת ה' קנני) - אל תקרי ל'משנאי' אלא ל'משניאי' (למשניאים דעתו באנינות). והא מינס אניס (שעל כרחו הוא, על ידי חולי או הצינה)? כִּיֵח וְרַק קאמרינן (שרקק אותו בפני רבו, והיה לו להסתלק משם או להבליעו בכסותו)." (בבלי עירובין צט).

- "אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם שמברך לפניו - אפילו כהן גדול עם הארץ, אותו תלמיד חכם חייב מיתה, שנאמר (משלי ח לו) [וְחֹטְאִי חֹמֵס נַפְשׁוֹ] כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת - אל תקרי 'מְשַׂנְאַי' אלא 'מַשְׂנִיאַי' (שגורמין לבני אדם לשנאותו: שהרואה תלמיד חכם שפל לפני עם הארץ - אומר "אין נחת רוח בתורה")" (בבלי מגילה כח א).

2. אמנם, מפרשי הפשט לא הבחינו בין משנא לבין שונא, ופירשו את הפסוק על אנשים השונאים ללמוד חכמה:

- "וחוטאי, אבל החוטא נגד חקי החכמה, חומס נפשו עושה חמס אל החלק הנפשי שלו, שכל חיותה היא מלחם החכמה ושקויה, וכל משנאי, ומי ששונא את החכמה ומשניאה, אהבו מות. אחר שהחכמה היא החיים, כמו שנאמר [בפסוק הקודם] כי מוצאי מצא חיים, אם כן השונא אותה שונא את החיים ואוהב את המות" (מלבי"ם).

- "אמר הקב"ה לרשעים: אם חוטאים אתם לפניי, כסבורים אתם שאני מפסיד? נפשכם אתם נפסדים, לכך נאמר וחוטאי חומס נפשו. ולא עוד, אלא שאתם סבורים בנפשיכם שחיים אתם גורמים לכם, ואין אתם גורמים לכם אלא מיתה, שנאמר כל מְשַׂנְּאָי אהבו מוות" (ראו מדרש משלי (בובר) ובהערה שם).