אישי-הציבור אחראים למערכת החינוך

אחד המסרים, שהחכמה והתבונה מפרסמות בראש כל חוצות, הוא חובתם של השרים והנכבדים לדאוג למערכת החינוך:

אישים הם גדולי העם, שכל אחד מהם הוא "ישות" עם "אישיות";  

אליכם אישים אקרא - הקריאה העיקרית של החכמה בפרק זה היא לאנשים החשובים, הנכבדים, המתוארים בהמשך הפרק, פסוקים 14-18: "לִי-עֵצָה וְתוּשִׁיָּה; אֲנִי בִינָה, לִי גְבוּרָה. בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ; וְרֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק. בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ; וּנְדִיבִים, כָּל שֹׁפְטֵי צֶדֶק.... עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי; הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה".

החכמה קוראת אל האישים, ומטילה עליהם את האחריות להביא את קולה אל שאר בני האדם.

וכך קוראת החכמה אל האישים, בפסוק הבא:

הבינו = פועל יוצא לשניים, "עשו שאחרים יבינו", כמו בדניאל ח16: "גַּבְרִיאֵל! הָבֵן לְהַלָּז אֶת הַמַּרְאֶה!";   פתיים = אנשים המתפתים בקלות;   ערמה = הטעיה וזהירות מפני הטעיה;   הבינו פתיים ערמה = אתם, מנהיגי העם, צריכים לדאוג שהפתיים יבינו ערמה; שכל אדם יידע להיזהר מפיתויים והטעיות.

כסילים = אנשים השונאים ללמוד;   לב = מקום המחשבות;   וכסילים הבינו לב = אתם, מנהיגי העם, צריכים לדאוג שהכסילים יבינו את ליבם; שהאנשים השונאים ללמוד מאחרים יבינו לפחות איך להפיק את מירב התועלת מהכשרונות האישיים שלהם.

ובפסוק הבא, החכמה שוב מדגישה שדבריה מכוונים אל המנהיגים, הנגידים: שמעו, כי נגידים אדבר (ראו בפירוש על פסוק 6).

לפי זה, אחד מתפקידיו של השלטון הוא לדאוג לחינוך שיגיע עד השכבות הנמוכות ביותר באוכלוסיה.

אין להסיק מכאן, שהחינוך צריך להיות רק ציבורי; החינוך בעם ישראל תמיד הסתמך גם על השקעה נרחבת מצד המגזר הפרטי. אולם בנוסף לחינוך הפרטי צריך להיות גם חינוך ציבורי הדואג לשכבות החלשות מבחינה חינוכית, לפתיים ולכסילים.

מחקרים בעולם מוכיחים, שהדאגה לחינוך גם משתלמת מבחינה כלכלית, למשל: במחקר שנעשה באירלנד התברר, שעל כל יורו שהושקע בחינוך בגיל הרך - המשק האירי הרוויח 7 יורו; תשואה של 600%! (הרווח המפתיע של חינוך חינם / הדס שפר, כלכליסט, 14.8.11). מכאן, שהשקעה בחינוך משתלמת יותר מהשקעה במתכות יקרות, וכמו שנאמר בהמשך הפרק, משלי ח10: "קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף, וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר", משלי ח19: "טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז, וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר" (פירוט).