נגד מקיאווליזם

1. טענה מקובלת, המיוחסת בדרך-כלל לניקולו מקיאבלי (בספר הנסיך), היא, שבכל הנוגע לשלטון במדינה, המטרה מקדשת את האמצעים; השליט לא צריך לנהוג בצדק וביושר, אלא לנהוג באופן שיביא לו את התועלת הרבה ביותר.

ספר משלי מתנגד לגישה זו. כך אומרות החכמה והתבונה בפרקנו, פרק הפונה בעיקר למנהיגים:

שמעו, כי נגידים אדבר = אני מדברת אל המלכים, ומפתח שפתיי מישרים = אני פותחת את שפתיי ומדברת איתם ישירות, בלי להתבייש; אני מדברת ביושר, בלי רמאות -

כי אמת יהגה חכי = חכמת ההנהגה אינה כרוכה בשקרים, מנהיג חכם צריך לדבר אמת, ותועבת שפתיי רשע;

בצדק כל אמרי פי = חכמת ההנהגה אינה כרוכה בעשיית עוול, מנהיג חכם צריך לדבר דברי צדק, אין בהם נפתל ועיקש;

כולם נכוחים למבין = חכמת ההנהגה אינה כרוכה בהסתרה והטעיה, מנהיג חכם צריך לפעול בצורה שקופה וגלויה לציבור, כך שמעשיו ומניעיו יהיו נכוחים = ראויים, מול עיני הציבור- המבין = המעוניין להתבונן ולהעמיק במעשיהם; וישרים בעיני הציבור המעוניין למצוא ולדעת אותם.

2. הפסוקים מכוונים בעיקר לנגידים (מלכים ומנהיגים), אולם הם נכונים לכל חכמה, ובפרט לחכמת התורה: "הצורך במידת האמת אינו רק בענייני חול, אלא גם לגבי לימוד התורה וקיום מצוות. יש כאלו שלומדים לשם כבוד או לשם פרסום וכו', וזה לא טוב! כי אף על פי שהתורה נותנת גם כבוד וכו', אבל האדם מצדו צריך לעשות את כל המאמצים ללמוד לכבוד הקדוש ברוך הוא" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, כ' אב ה'תשס"ט). אסור לשקר למען לימוד תורה - אין כל ערך ללימוד המסתמך על שקר!

3. כי אמת יהגה חכי - רב סעדיה גאון הוכיח מכאן, שהאדם מסוגל בחכמתו להגיע אל האמת (האמונות והדעות, מאמר שלישי, פרק א; ראו גם הדרך לשלמות במשנתו של רב סעדיה גאון / יהודה איזנברג).