קוד: ביאור:משלי ד24 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
ספר משלי פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא |
פרק ד פסוק 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 סיכום |
הסר ממך את העיקשות של הפה, המתעקש לאכול מאכלים מזיקים; והרחק ממך את לזות השפתיים, המדברות דברים מזיקים.
אל תעשה דבר שיהא בו מקום לבני אדם לרנן אחריך. וירמוז הרינון בעיקשות (עקימת) הפה ולזות (נטיית) השפתים, כדרך המרננים ברמז.
גם לפה ישנה השפעה משמעותית על הבריאות:
1. מבחינה ביולוגית - הפסוק מדבר על המזון שאנחנו מכניסים לפינו: כדי לשמור על הבריאות יש להסיר את התכונה של הפה המתנהג בעקשנות והשפתיים הנלוזות, האוכלים מזון מעבר למה שהגוף צריך וגורמים להשמנה, או אוכלים מזון מזיק ופוגעים בבריאות.
2. מבחינה נפשית - פה ושפתיים הם כמובן משל לדיבור שאנחנו מוציאים מפינו; ישנם שני סגנונות דיבור, שספר משלי דורש להימנע מהם:
עיקש = עקום וקשה; עיקשות פה = דיבור שהוא עקום וגם קשוח ותוקפני.
נלוז = עקום ונסתר; לזות שפתיים = דיבור שהוא עקום וגם מטעה ומסתיר.
הפסוק מתייחס לשתי דרכים שליליות שבהן אנשים משתמשים בכוח הדיבור שלהם. ניתן לקבל הדגמה חיה לשתי דרכים אלו אצל בעלי-מקצוע שונים, שמנסים לגבות מהלקוח התמים תשלום גדול יותר ממה שמגיע להם:
החכם קורא לתלמידיו להסיר מהם את שני סוגי הדיבור הללו, כי שניהם פוגעים בבריאותו הנפשית של כוח הדיבור.
3. ומבחינה רוחנית - "ידוע אמרם ז"ל: סייג לחכמה שתיקה, כי בוודאי אין דבר המאבד את החכמה כמו שיחה בטלה ודיבור שלא כהוגן
" (רמ"ד ואלי).
פסוקים רבים נוספים עוסקים בשמירת הפה, האכילה והדיבור:
מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב? - נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה".
שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ - שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ".
מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן, וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ" (פירוט).
דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים, וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן" (פירוט).
צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם, מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם" (פירוט).
מִפְּרִי פִי אִישׁ יִשְׂבַּע טוֹב, וּגְמוּל יְדֵי אָדָם ישוב[יָשִׁיב] לוֹ" (פירוט)
מִפְּרִי פִי אִישׁ יֹאכַל טוֹב, וְנֶפֶשׁ בֹּגְדִים חָמָס" (פירוט)
מִפְּרִי פִי אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ, תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּע" (פירוט)
כמו הלב (בפסוק הקודם) גם לפה יש השפעה משמעותית על הבריאות, וגם כאן ניתן לפרש בשלוש רמות:
1. ביולוגית - פה ושפתיים הם משל לאכילה. במקרים רבים אנחנו אוכלים מאכלים שמזיקים לנו, רק בגלל שהטעם שלהם מושך אותנו. בדרך משל, אפשר להגיד שהפה (שבו נמצא חוש הטעם) הוא המתעקש לאכול אותם. לכן, כדי לשמור על הבריאות, הסר ממך עיקשות פה - הסר ממך את התכונה המתעקשת לבחור מאכלים רק לפי הטעם שלהם, אלא בחר את מאכליך בחכמה לפי ההשפעה שלהם על בריאותך.
2. נפשית וחברתית - פה ושפתיים הם משל לדיבור. הפסוק מתייחס לשני סגנונות דיבור: דיבור עיקש - עקום וקשה - דיבור קשוח, המנסה "לעקם" את הזולת באלימות ותוקפנות מילולית; ודיבור נלוז - עקום ונסתר - דיבור מטעה, המנסה "לעקם" את הזולת בהסתרה וגניבת-דעת. שני סוגי הדיבור הללו פוגעים לא רק בזולת אלא גם בבריאות הנפשית של כוח-הדיבור שלנו.
3. ורוחנית - "ידוע אמרם ז"ל: סייג לחכמה שתיקה, כי בוודאי אין דבר המאבד את החכמה כמו שיחה בטלה ודיבור שלא כהוגן
" (רמ"ד ואלי). גם דיבור שאינו פוגע בזולת עלול לפגוע באדם עצמו - דיבור ריק ה"מרעיש" את הנשמה ומונע ממנה להתרכז בחכמה.
1. עיקשות פה ולזות שפתיים הם סגנונות-דיבור של האדם עצמו. האדם צריך להסיר ולסלק דיבורים אלה מנפשו: "הסר ממך עקשות פה - לשון הרע, שקשה כשפיכות דמים.
ולזות שפתים הרחק ממך - שלא תדבר עם חברך אחד בפה ואחד בלב.
"
(מדרש משלי,
ילקוט שמעוני משלי). כך גם בפסוק המקביל, שבו עקשות ולזות הן תכונות של רשעים, משלי ב15: "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם
עִקְּשִׁים,
וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם
"
2. עיקשות פה ולזות שפתיים הם סגנונות-דיבור של אנשים אחרים. האדם צריך להרחיק ולסלק מעליו אנשים כאלה, כדי שלא יושפע מהאוירה התוקפנית והלא-ישרה שהם מייצרים סביבם (ע"פ גליה).
3. עיקשות פה ולזות שפתיים הם דיבורים של אנשים אחרים, שהאדם צריך להיזהר שלא ידברו עליו
(מצודות, רש"י); "אדם גדול, כשימנע עצמו מן העניינים שהם מכוערים אצל בני אדם, ואע"פ שאינם
בעיניו מכוערים, קידש את השם. כמו שאמר
ולזות שפתים הרחק
ממך
"
(רמב"ם, מאמר קידוש השם. על-פי רב אסי, בבלי יבמות כד:, בבלי כתובות כב:. אמנם פרשני התלמוד טענו שהפירוש הזה אינו פשוטו של מקרא אלא רק דרשה פרטית של רב אסי; ראו מהר"ץ חיות על יבמות כד:, בשם מהר"ז מווילנה; הרב ראובן מרגליות, מחקרים בדרכי התלמוד וחידותיו יז, עמוד פז. אולם לדבריו של ר' אסי יש בסיס גם בדברי חנה לעלי). כך נהגה חנה כשעלי הכהן חשד בה שנכנסה שתויה למשכן, שמואל א א15: "וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר 'לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי, וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה''
" (פירוט): "מכאן, לנחשד בדבר שאין בו, שצריך להודיעו
" (ר' אלעזר, ברכות לא.). "חנה
יכלה להתעלם מעלי הכהן, שיחשוב מה שהוא רוצה, אבל היא לא עשתה כך. מכאן
לומדים, שאם מישהו חושד בך - עליך לומר לו את האמת, שהחשדות שלו אינם
נכונים
"
(הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, כ"ז סיון ה'תשס"ט).
פרק ד פסוק 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 סיכום |
ספר משלי פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא |