ללכת בדרכי ה'

במהלך ה"שיעור מתוך האש", שאל משה את ה' (שמות ג 13-15): " הנה אנוכי בא אל בני ישראל, ואמרתי להם: 'אלוהי אבותיכם שלחני אליכם'; ואמרו לי: 'מה שמו?' מה אומר אליהם? ". משה כבר התחיל לראות בעיני רוחו איך הוא מדבר אל בני ישראל, ואומר להם שהוא בא בשליחותו של 'אלהי אבותיכם' (כמו שה' הציג את עצמו לפניו בתחילת השליחות - שמות ג 6: " אנוכי א-להי אביך... "). ומייד עלה בדעתו שבני-ישראל ישאלו אותו 'מה שמו של אותו אלוה ששלח אותך? באיזה כינוי הוא הזדהה בפניך?'.

לכינוי יש משמעות: כשהקב"ה יוצר קשר עם אדם ומציג את עצמו בכינוי מסויים - הכינוי הזה מבטא את מהות הקשר ביניהם (ראו שם = קשר ויחס בין אחד לזולתו ). לפי זה, לשאלה של בני ישראל יש שתי משמעויות:

1. באיזה שם הציג הקב"ה את עצמו בפניך ? מה מהות הקשר שיש בינו לבינך?
2. באיזה שם הקב"ה מתכוון להציג את עצמו בפנינו ? מה מהות הקשר שיש בינו לבינינו?

ה' קודם-כל ענה למשה תשובה קצרה על שתי השאלות: ויאמר א-להים אל משה: 'אהיה אשר אהיה'. כלומר: כמו שאמרתי לך ( בפסוק 12 ) "כי אהיה עמך" - כך גם אהיה עם בני ישראל. מהות הקשר בינינו היא שאני אהיה עמכם תמיד, אעזור לכם ואשכון בתוככם ( פירושים נוספים לפסוק זה ניתן למצוא כאן ) .

לאחר מכן הסביר ה' למשה בפירוט מה בדיוק הוא צריך לענות לבני ישראל על שתי המשמעויות של השאלה שלהם:

1. ויאמר: 'כה תאמר על בני ישראל: ' אהיה שלחני אליכם'' . כלומר: " כשהקב"ה דיבר איתי הוא אמר לי כי אהיה עמך , בגוף ראשון; הוא יצר איתי קשר ישיר והבטיח לי להיות איתי בכל זמן ובכל מצב ".
2. ויאמר עוד א-להים אל משה: 'כה תאמר אל בני ישראל: ' יי א-להי אבותיכם, א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב, שלחני אליכם'; זה שמי לעולם, וזה זכרי לדור דור' . השם המפורש שנזכר כאן דומה לפועל 'יהיה' (ידוע שהשורש "היה" שקול לשורש "הוה"). זה בדיוק כמו 'אהיה' רק בגוף שלישי. כלומר: " הקשר בין הקב"ה לביניכם יהיה דומה לקשר בינו לביני - הוא יהיה אתכם בכל זמן ובכל מצב, כמו שהיה עם אבותיכם. ההבדל היחיד הוא שהקב"ה לא ידבר אתכם ישירות אלא דרכי, כך שתשמעו עליו בגוף שלישי "

 

ההסבר עד כאן מעורר את השאלה: מדוע בתחילת השליחות הציג הקב"ה את עצמו כ' א-להי אביך, א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב ' (ג6), בלי כינוי מיוחד, ורק אחר-כך הציג את עצמו כ' אהיה '?

 - נראה לי, שבהתחלה משה לא היה ראוי לכך שהקב"ה יצור אתו קשר מיוחד בכינוי מיוחד; הזכות היחידה שהיתה לו היא זכות אבותיו, וה' דיבר אתו לא כאדם עצמאי אלא כנציג של אבותיו. אבל לאחר מכן שאל משה ' מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים? ' ובכך הראה שהוא ענו ושפל-רוח ואינו מחשיב את עצמו לכלום. באותו רגע - באופן פרדוקסלי - משה הפך לאדם חשוב בפני עצמו: הוא נעשה ראוי לכך שה' ייצור אתו קשר בפני עצמו, בכינוי מיוחד - " כי אהיה עמך ".

וכדברי חז"ל (עירובין יג.): "מי שמשפיל את עצמו - הקב"ה מגביהו".

וכדברי הנביא ישעיהו (נז15): כי כה אמר רם ונישא, שוכן עד וקדוש שמו: מרום וקדוש אשכון; ואת דכא ושפל רוח - להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים.

מה הקשר בין רגש הרחמים לבין האיבר רחם?

כשאדם רואה אדם אחר שנמצא בצרה, באופן טבעי מתעורר אצלו רגש של הזדהות והשתתפות בצערו; הרגש הזה מורגש באיזור הבטן, ולכן מכנים אותו על-שם האיבר שנמצא בבטן = הרחם. הביטוי "נכמרו רחמיו" נרדף לביטוי "המו מעיו" - גם הוא מציין את אותו רגש שמרגישים באיזור הבטן.

ועוד: הרחם הוא האיבר שדרכו נוצרים הקשרים החזקים ביותר - בין איש לאישה ובין אם לילדיה; רגש הרחמים, ההזדהות וההשתתפות בצער הזולת, הוא הרגש החזק ביותר שמקשר בין אנשים ומאפשר לאדם אחד להזדהות עם אדם אחר; ולכן קוראים לו על-שם הרחם.

גם ה' אמר על עצמו שהוא רחום , לא משום שיש לו רגשות אנושיים, אלא כדי ללמד אותנו, שאנחנו צריכים לטפח את רגש הרחמים הטבעי שלנו ולא לדכא אותו; ע"ע דרכי ה' שהתגלו למשה .

חלק ממצוות התורה נועדו ללמד אותנו לפתח את רגש הרחמים שלנו, ולהרחיק אותנו ממידת האכזריות אפילו כלפי בעלי-חיים (כדברי רמב"ן בפירושו למצוות שילוח הקן ).

האם ישנם מצבים שבהם אסור לרחם?

לפי זה, לכאורה קשה להבין את דברי ר' אלעזר (שנאמרו בקשר למלחמת שאול בעמלק מדרש תנחומא, מצורע א) " כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים "; שהרי כל מי שמרחם, מפתח בליבו את מידת הרחמים, ולא ייתכן שהרחמים האלה יגרמו לו בסופו של דבר להיות אכזרי!

אך כבר הסביר הרב בן-נון ( במאמרו במגדים ז ), ששאול לא באמת פעל מתוך רגש של רחמים - הוא הרי הרג את הנשים והילדים העמלקים, בלי שום רחמים; הוא השאיר בחיים רק את המלך והבהמות. מכאן, שהוא לא פעל מתוך רגש אלא מתוך אינטרס אישי, ורק חיפה עליו במסוה חיצוני של רחמים: " אין המדרש בא להביע אלא את הציניות האכזרית ברחמים על אגג, ראש המרצחים, בשעת חיסולם של כל אנשיו ". גם הרב רוזן ( בתגובתו במגדים ט ), למרות שחלק על הרב בן-נון בדברים רבים, כתב שהרחמים של שאול לא היו רגש אמיתי של הזדהות עם הזולת, אלא " חמלה אינטרסנטית שיש בה סתירה פנימית, מינה ובה "; ופירושים אלה מתאימים למשמעות המושג חמלה בתנ"ך.

האינטרס האישי שהם מדברים עליו הוא כנראה המנהג המקובל של " אחוות המלכים " - מנהג שמטרתו לשמור על מעמדו של המלך ע"י מתן זכויות-יתר למלך של האויב. מנהג זה הוא אכן מנהג רע, שמביא לאכזריות כלפי אנשים פשוטים, וגם נביאי ישראל התנגדו לו (ע"ע אחוות מלכים ).

אולם, רגש הרחמים עצמו, הנקי מאינטרסים אישיים, הוא מדרכי ה', ויש לשמור עליו בכל מקרה; אלא שיש מקרים שבהם הרגש צריך להישאר במקומו (ברֶחֶם) ולא להשפיע על המעשים, כי בעולם המעשה, השיקול העיקרי הוא הדין והצדק; ע"ע רגשי נקם ורחמים במערכת הענישה .

 

בשלושה מקומות מסופר על אדם שהציע אוכל למלאכים:

ניתן לראות בפסוקים האלו את "ירידת הדורות", לפי דברי חז"ל (ראו רש"י בראשית יח3) " הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה ". שלושת האנשים הנזכרים כאן היו צדיקים, אבל לא באותה דרגה.

 

'הצדיקים אומרים מעט...':

1. אברהם היה הכי צדיק ולכן הבטיח הכי מעט - רק " פת לחם " פשוטה

2. גדעון היה בינוני ולכן הבטיח יותר - " מנחה " (מנחה היא בד"כ מאפה משובח מסולת בשמן - ע' ויקרא ב)

3. ומנוח הבטיח הכי הרבה - " גדי עזים "

 

'...ועושים הרבה':

1. אברהם הביא 4 מאכלים: " מהרי שלוש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות... וייקח בן בקר רך וטוב ... וייקח חמאה ו חלב ... "

2. גדעון הביא 3 מאכלים: " ויעש גדי עיזים ו איפת קמח מצות , הבשר שם בסל וה מרק שם בפרור ". איפה אחת = 3 סאים. לכן אברהם וגדעון הביאו אותה כמות של קמח, רק שאברהם הביא " קמח סולת " (משובח) וגדעון הביא " קמח מצות " (פחות משובח). (ואולי זו הסיבה שחז"ל אמרו שהסיפור הזה קרה בפסח - אחרת גדעון היה מביא קמח יותר טוב...)

3. ומנוח הביא 2 מאכלים: " וייקח מנוח את גדי העיזים ואת ה מנחה ".

 

גם היחס של המלאכים לכל אחד מהשלושה נקבע לפי דרגתו, ע"פ דברי חז"ל " מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול ":

1. לאברהם נתנו תשובה חיובית ברורה: " כן תעשה כאשר דיברת ". ולבסוף המלאכים גם 'אכלו' את המאכלים שהביא (" וייתן לפניהם, והוא עומד עליהם תחת העץ, ויאכלו ")

2. לגדעון נתנו תשובה 'נייטרלית': " אנוכי אשב עד שובך ", ולבסוף המלאך אמנם לא אכל את מה שהביא לו אבל הוא הקריב אותם לה':" וישלח מלאך ה' את קצה המשענת אשר בידו, וייגע בבשר ובמצות , ותעל האש מן הצור ותאכל את הבשר ואת המצות... " (המרק היה שפוך על הבשר והמצות, כמו שכתוב " ואת המרק שפוך ").

3. ולמנוח נתנו תשובה שלילית: " אם תעצרני לא אוכל בלחמך " והמלאך בכלל לא נגע בדברים שהביא - מנוח היה צריך להקריב אותם לה' בעצמו: " וייקח מנוח את גדי העיזים ואת המנחה, ויעל על הצור לה'... "

המידות הטובות אינן מחולקות בצורה מאוזנת - יש מידות נפוצות ויש מידות נדירות יותר. תופעה זו מתוארת ב משלי כ6 : " רב אדם יקרא איש חסדו , ואיש אמונים מי ימצא ": אצל רוב בני האדם , קל לקרוא ולמצוא איש חסד ; אך איש אמונים - קשה מאד למצוא .

למילה " אמונים " יש משמעויות שונות , ולכן אפשר לפרש את הפסוק בשתי דרכים:

1.  אמונים = שמירת החיוב וההבטחה [ע"פ מלבי"ם]:

• חסד = מעשה מעבר להבטחה והתחייבות.
• אמונים = שמירת ההבטחה וההתחייבות כמו שהן.

להרבה אנשים אפשר לקרוא " איש חסד ", או - רוב בני האדם קוראים לעצמם איש חסד , כי הם אוהבים לעשות מעבר למה שהבטיחו; אך קשה למצוא אנשים שאפשר לקרוא להם " איש אמונים ", אנשים שמקיימים את ההבטחות עצמן.

נשמע מוזר? אכן, אך זה טבע האדם: כשהאדם עושה חסד, הוא מרגיש גדול וחזק, ומקווה שמעשיו יתפרסמו ושכולם יעריצו אותו על מה שעשה; וכשהוא רק ממלא את חובתו, הוא מרגיש כבול ומשועבד, ואין לו תקווה שיזכה להוקרה. לכן אנשים מעדיפים לעשות חסד, מאשר להיות אנשי-אמונים.

ועל כן אמרו חז"ל " גדול המצווה ועושה - ממי שאינו מצווה ועושה ".

 

2. אמונים = התמדה:

• איש חסד  הוא איש שעושה חסד מדי-פעם;  
• איש אמונים הוא איש שעושה חסד באופן קבוע.

הרבה בני- אדם קוראים לחבר וטוענים שהם איש חסדו , שיעשו איתו חסד; (או - הרבה אנשים קוראים לאיש שעשה איתם חסד בעבר, ומבקשים ממנו שיעשה איתם חסד פעם נוספת).
אך רוב האנשים מסוגלים לעשות חסד באופן חד-פעמי בלבד; איש אמונים , שעושה חסד באופן קבוע ובלי לאכזב - קשה מאד למצוא.

קל יותר לתת תרומה חד-פעמית גדולה, מאשר לחתום על הוראת קבע לתרומה חודשית קטנה (בנוסף לכך שהוראת קבע כרוכה גם בעמלות בנקאיות גדולות יותר...)

פירוש זה מתאים לפסוק הבא, שגם הוא מדבר על התמדה בדרך של צדיקות: " מתהלך בתומו צדיק - אשרי בניו אחריו ".

ע"ע: תועבת ה' שפתי שקר, ועושי אמונה רצונו

המושגים "אמת" ו"חסד" נזכרים יחד פעמים רבות. הפירוש המקובל למושגים אלה הוא:

• אמת (מהשורש אמנ) = קיום חובה או הבטחה; שורת הדין.
  
• חסד = מעשה שמעבר לחובה והבטחה; לפנים משורת הדין (ע' גם חסיד );
  

לדוגמה:

• זכריה ז9 : " כה אמר ה' צבאות לאמר: משפט אמת שפטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו " - אמת קשורה למשפט, וחסד קשור לרחמים;
• משלי כ6: " רב אדם יקרא איש חסדו , ואיש אמונים מי ימצא? " = הרבה אנשים מוכנים לעשות מעבר לחובתם, אך מעטים מוכנים לבצע את חובתם
• בראשית לב11 : " קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות " עשית עמי אמת בכך שקיימת את ההבטחה לשמור עליי בארם, ועשית עמי חסדים רבים בכך שנתת לי עושר רב.
  
• תהלים כו3: " כי חסדך לנגד עיני, והתהלכתי באמתך " ( פירוט)
  

פסוקים רבים כוללים את שני המושגים הללו כמושג אחד - חסד ואמת ; רוב המפרשים פירשו שהמושג מציין מעשה אחד - "חסד של אמת", "חסד אמיתי"; והציעו כמה הסברים למשמעותו של מושג זה:

1. מעשה חסד שנעשה מתוך אהבה אמיתית , ללא כל מחשבה על גמול או תועלת (רש"י בראשית מז29, מצודת דוד יהושע ב14);
2. מעשה שיש בו שני חלקים - חלק אחד הוא לפנים משורת הדין = חסד , והחלק השני הוא מתוך חובה = אמת (רד"ק יהושע ב 12, מלבי"ם יהושע ב 14); בפרט - הבטחה לעשות מעשה חסד: ההבטחה עצמה היא חסד כי לא חייבים להבטיח, אבל קיום ההבטחה הוא אמת (ראב"ע בראשית כד49);
3. מעשה חסד שמתמיד ומתקיים בצורה אמינה וקבועה לאורך זמן (דעת מקרא בראשית מז29);
4. מעשה חסד שיש בו תנאי, המגביל אותו ומוודא שהחסד לא יפגע במידת האמת (רש"ר הירש בראשית כד27);

ניתן לפרש את הפסוקים לפי כל אחד מפירושים אלה, למשל:

• בראשית כד27 : " ויאמר: ברוך ה' אלהי אדני אברהם, אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני; אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדני ": 1 כל מעשה חסד שה' עושה הוא חסד של אמת, כי ה' בוודאי אינו צריך כל גמול או תועלת מהאדם;  2 החסד הוא ההבטחה שה' הבטיח לאברהם שיברך אותו וירבה את זרעו, והאמת היא קיום ההבטחה בכך שעזר לו למצוא כלה לבנו;  או -האמת היא קיום ההבטחה על ריבוי הזרע, והחסד הוא שהכלה היא דווקא ממשפחתו;  3 ה' עשה חסד עם אברהם באופן קבוע, מאז שהוציא אותו ממולדתו ועד עכשיו;  4 ה' יכול לעשות חסד בלי גבול, אבל הוא מגביל את חסדיו כדי שיתאים למידת האמת - לצרכים ולאישיות של אותו אדם; ה' עשה חסד עם אברהם בכך שעזר לו למצוא כלה לבנו, אבל לא כלה מבנות כנען הקרובות אליו, אלא כלה שמתאימה לאישיותו;    לפי כל אחד מהפירושים אפשר לפרש גם את הפסוק המדבר על מידותיו הכלליות של ה' - שמות לד6 : " ויעבר ה' על פניו ויקרא: ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת " (ע"ע דרכי ה' שהתגלו למשה).
  
• בראשית כד49 : " ועתה אם ישכם עשים חסד ואמת את אדני הגידו לי, ואם לא הגידו לי, ואפנה על ימין או על שמאל " (עבד אברהם מבקש מבני משפחתה של רבקה שירשו לה לבוא איתו ולהינשא ליצחק): 1 אדוני, אברהם, נמצא רחוק מכאן, וכנראה לא יוכל לגמול לכם, ולכן המעשה יהיה חסד אמיתי;  2 החסד הוא שתבטיחו לי שתתנו לי את רבקה, והאמת היא שתקיימו את הבטחתכם (ראב"ע);  3 נישואין הם מעשה חסד שנמשך לאורך ימים;  4 אני מבקש שתעשו עמי חסד ותתנו לרבקה להינשא ליצחק, אבל רק בתנאי שהיא תבוא איתי לארץ כנען, ולא תבקשו יצחק יבוא לארם.
  
• בראשית מז29 : " ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא לבנו ליוסף, ויאמר לו 'אם נא מצאתי חן בעיניך, שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת - אל נא תקברני במצרים '": 1 אני הולך למות ולא אוכל לגמול לך על כך, ולכן המעשה יהיה מעשה חסד אמיתי (רש"י; מכאן גם הביטוי גחש"א = גמילות חסד של אמת - ככינוי למצוות קבורת המת);  2 החסד הוא שתבטיח לי לקבור אותי בכנען, והאמת היא שתקיים את הבטחתך; או - האמת היא שתקבור אותי כי זו חובה לקבור את המת, והחסד הוא שתטרח ותעלה אותי לארץ כנען כי זה כבר מעבר לחובתך;  3 קבורה היא מעשה חסד שנמשך לאורך זמן - עד תחיית המתים;  4 אני מבקש שתעשה עמי חסד ותקבור אותי, אבל רק בתנאי שהקבורה תהיה בארץ כנען ולא במצרים.
• יהושע ב12-14 : " ועתה השבעו נא לי בה', כי עשיתי עמכם חסד , ועשיתם גם אתם עם בית אבי חסד, ונתתם לי אות אמת ... ויאמרו לה האנשים 'נפשנו תחתיכם למות אם לא תגידו את דברנו זה, והיה בתת ה' לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת' " 1 אחרי הכיבוש כבר לא נצטרך אותך, ובכל זאת נציל את בני ביתך, כמעשה חסד ללא בקשת גמול (מצודת דוד);  2  אנחנו חייבים להציל אותך מצד מידת האמת כמו שאת הצלת אותנו, אבל אנחנו גם נעשה עמך חסד בכך שנציל את משפחתך (רד"ק; ראו גם נריה קליין - 'דף קשר' 1055), או בכך שניתן לך ולמשפחתך מתנות וכבוד (מלבי"ם);  או - החסד הוא שאנו מבטיחים לך להציל אותך, והאמת היא קיום ההבטחה;  3 נציל את חייך וגם נצרף אותך לעם ישראל, כך שהחסד יתמיד בקביעות;  4 נעשה עמך חסד בתנאי שלא תגלי את הסימן לאחרים;  
  
• משלי יד22 : " הלוא יתעו חרשי רע, וחסד ואמת חרשי טוב " - 1 חורשי טוב, שכל מחשבותיהם הן להיטיב לאחרים, עושים מעשי חסד אמיתיים, בלי לצפות לגמול;  2 חורשי טוב חושבים היטב לפני שהם מבטיחים, וכך מצליחים גם לקיים את הבטחתם; או - חורשי טוב עושים מעבר לחובתם, מבלי שזה יגרום להם להזניח את חובתם;  3 חורשי טוב עושים חסד באופן מתמיד וקבוע;  4 חורשי טוב חושבים היטב לפני שהם עושים חסד, כדי לוודא שהחסד אכן מתאים לאישיותו של הזולת ולא יגרום לו נזק;.
  
• משלי ג3: " חסד ואמת אל יעזבך, קשרם על גרגרותיך, כתבם על לוח לבך " - אל תפסיק לעשות מעשי חסד ואמת, או - אל תשכח מעשי חסד ואמת שעשו עמך; מתאים לכל הפירושים ( פירוט)
  
• משלי טז6: " בחסד ואמת יכופר עוון, וביראת ה' סור מרע " - פירוט
• משלי כ28: " חסד ואמת יצרו מלך, וסעד בחסד כסאו " = שילוב של מעשים שלפנים משורת הדין עם הקפדה על שורת הדין, ישמרו על יציבות השלטון של המלך

הייתם חברים הרבה זמן, ואז רבתם ונפרדתם, ועכשיו כל מה שאת/ה רוצה זה לשכוח אותו/ה לגמרי, לא לחשוב עליו/ה יותר בכלל, ולהתחיל חיים חדשים. מה תעשה/י?

על-פי התורה, רוב הסיכויים שאסור לך בכלל לשכוח!

אחת ממצוות התורה היא ללכת בדרכי ה', ואחת מדרכי ה' ( שהתגלו למשה בהר סיני ) היא המידה - " נוצר חסד לאלפים "; משמעה של מידה זו - שה' שומר וזוכר את כל מעשי החסד שעושה האדם, למשך אלפי דורות, כלומר - לנצח; ה' לא שוכח אף מעשה-חסד; לפי זה, גם אנחנו חייבים להיות "נוצרי חסד לאלפים", כלומר - לזכור כל מעשה-חסד שעשו לנו, ולא לשכוח אותו לעולם.

עד כמה צריך לזכור - ניתן ללמוד מדברי ירמיהו ( ירמיהו ב2 ): " הלך וקראת באזני ירושלם לאמר: כה אמר ה': זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולתיך; לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה " : לפני כמה מאות שנים, בני ישראל הלכו אחרי ה' במדבר; זה נחשב למעשה חסד; וה' זוכר את החסד הזה, למרות שעכשיו בני ישראל רחוקים מאד מה'.

גם החבר/ה בוודאי עזר/ה לך עשה/תה עמך מעשי-חסד במשך התקופה שהייתם חברים; חובה לזכור מעשים אלה לטובה גם לאחר הפרידה.

דוגמה קיצונית לתוצאה של שכחה ניתן למצוא במעשיו של יואש מלך יהודה ( דברי הימים ב כד22 ): " ולא זכר יואש המלך החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו, ויהרג את בנו; וכמותו אמר 'ירא ה' וידרש' ".

אמצעי זיכרון

לה' כמובן יש זיכרון בלתי מוגבל, אולם מה יעשה אדם - שהזיכרון שלו מוגבל - כדי שלא ישכח את מעשי החסד שעשו עמו?

לשם כך יש אמצעים מוחשיים שונים שעוזרים לזכור ; גם החכם בספר משלי הציע להשתמש באמצעים מוחשיים ( משלי ג3 ): " חסד ואמת אל יעזבך, קשרם על גרגרותיך, כתבם על לוח לבך " - כדי שלא נשכח את מעשי החסד שעשו איתנו אנשים אחרים ( פירוט).

אולי ניתן להסיק מכאן, שכל אחד צריך להחזיק פינקס או מחברת, שבהם יכתוב את כל הדברים הטובים שאנשים אחרים עושים עמו, כדי שלא ישכח, ויקיים את המידה "נוצר חסד לאלפים".

מה לא חייבים לזכור

 

חובה לזכור מעשי חסד = מעשים שמעבר לחובה; אבל לא תמיד חייבים לזכור מעשי צדק = מעשים מחוייבים על-פי מידת הדין ( פירוט).

מה לגבי מעשים רעים שעשו לנו? כאן כבר יש בחירה:

מותר לשכוח אותם:

1. ישעיהו מג25 : " אנכי אנכי הוא מחה פשעיך למעני, וחטאתיך לא אזכר "
   
2. ירמיהו לא33 : " ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה', כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד "
3. יחזקאל יח22 : " כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו, בצדקתו אשר עשה יחיה "

ומותר גם לזכור אותם, במקרים מסויימים, למשל:

1. ירמיהו מד21 : " הלוא את הקטר אשר קטרתם בערי יהודה ובחצות ירושלם אתם ואבותיכם מלכיכם ושריכם ועם הארץ אתם זכר ה' ותעלה על לבו "
2. הושע ט9 : " העמיקו שחתו כימי הגבעה, יזכור עונם יפקוד חטאותם "
3. תהילים קט14 : " יזכר עון אבתיו אל ה', וחטאת אמו אל תמח "
   

 

אחת המידות של ה' היא מידת הזיכרון של מעשים טובים:

• שמות לד7 : " נצר חסד לאלפים "
• דברים ז9 : " וידעת כי ה' אלהיך הוא האלהים האל הנאמן שמר הברית והחסד לאהביו ולשמרי מצותו לאלף דור "
• מלכים א ח23 : " ויאמר 'ה' אלהי ישראל אין כמוך אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת שמר הברית והחסד לעבדיך ההלכים לפניך בכל לבם' "
• דניאל ט4 : " ואתפללה לה' אלהי ואתודה ואמרה 'אנא אדני האל הגדול והנורא שמר הברית והחסד לאהביו ולשמרי מצותיו' "
• נחמיה א5 : " ואמר 'אנא ה' אלהי השמים האל הגדול והנורא שמר הברית וחסד לאהביו ולשמרי מצותיו '"
• נחמיה ט32 : " ועתה אלהינו האל הגדול הגבור והנורא שומר הברית והחסד אל ימעט לפניך את כל התלאה אשר מצאתנו למלכינו לשרינו ולכהנינו ולנביאנו ולאבתינו ולכל עמך מימי מלכי אשור עד היום הזה "

מצד שני, בספר יחזקאל נאמר שה' לא זוכר את המעשים הטובים של הצדיק כאשר הוא הופך לרשע:

• יחזקאל ג20 : " ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול, ונתתי מכשול לפניו - הוא ימות כי לא הזהרתו בחטאתו ימות ולא תזכרן צדקתו אשר עשה; ודמו מידך אבקש "
  
• יחזקאל יח24 : " ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ככל התועבות אשר עשה הרשע יעשה וחי כל צדקתו אשר עשה לא תזכרנה במעלו אשר מעל ובחטאתו אשר חטא בם ימות "
• יחזקאל לג13 : " באמרי לצדיק חיה יחיה והוא בטח על צדקתו ועשה עול כל צדקתו לא תזכרנה ובעולו אשר עשה בו ימות "
  

היה אפשר לפרש, שה' זוכר את החסד רק לאנשים ששומרים את מצוותיו, כמו שנאמר ברוב המקורות למעלה " שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו "; כלומר, מי שהוריו עשו חסד, או שהוא עצמו עשה חסד בעבר, ועכשיו אין לו כוח יותר לעשות חסד, אבל הוא עדיין אוהב את ה' ושומר את מצוותיו - ה' יזכור לו את חסדי העבר; אך מי שכבר הפסיק לשמור מצוות והתחיל לעשות פשעים - ה' לא יזכור לו את חסדי העבר.

אולם, פירוש זה לא מתאים למקור הראשון - שמות לד7 - שם נאמר שה' " נוצר חסד לאלפים " בכל מקרה, בלי התנאי של "לאוהבי".

לכן נראה לי שיש להבחין בין חסד לבין צדק:

• חסד = מעשים שמעבר לחובה (ראו חסיד );
  
• צדק = מעשים מחוייבים על-פי מידת הדין (ראו צדיק );
  

כשאדם עושה צדק, כלומר נותן לכל אחד את המגיע לו, המעשים שלו נזכרים רק כאשר הוא מתמיד בהם; כאשר הוא עוזב את צדקתו ומתחיל לעשות עוול, ה' נוהג עמו בדרכו שלו, דרך הצדק, ונותן לו את המגיע לו לפי מעשיו הנוכחיים;

אך כשאדם עושה חסד, כלומר נותן מעבר לחובה ומעבר למה שמגיע, המעשים שלו נזכרים לנצח; גם כאשר הוא עוזב את דרכו ועושה מעשים רעים, ה' נוהג עמו בדרכו שלו, דרך החסד, וזוכר לו את חסדי העבר למרות שזה כבר לא מגיע לו.

וכפי שניתן ללמוד מדברי ירמיהו, שנאמרו בתקופה שבה בני ישראל היו מאד חוטאים לה' ( ירמיהו ב2 ): " הלך וקראת באזני ירושלם לאמר: כה אמר ה': זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולתיך; לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ".

ה' מחמיר עם מנהיגים יותר מאשר עם אנשים פשוטים. ניתן לראות זאת בתבנית הכללית שלפיה ה' שופט את בני האדם:

1. לגבי עמים – נאמר כמה פעמים בספר עמוס:" על שלושה פשעי _____ ועל ארבעה לא אשיבנו ", כלומר – ה' סולח לעם על שלושה החטאים הראשונים ומעניש אותו רק על הרביעי והלאה.

2. לגבי אנשים פרטיים ה' מחמיר יותר – נאמר (איוב לג 29) " הן כל אלה יפעל א-ל, פעמיים שלוש עם גבר ", כלומר (לדברי חז"ל) ה' סולח לאדם על שני החטאים הראשונים ומעניש אותו רק על השלישי והלאה.

3. ולגבי מנהיגים ה' מחמיר יותר -- ה' סולח למנהיג רק על החטא הראשון, ומעניש אותו בעונש חמור על החטא השני. למשל: שאול חטא לראשונה במלחמת מכמש בכך שלא חיכה לשמואל (שמ"א יג 7), אבל ה' קרע ממנו את המלכות רק לאחר החטא השני שלו – כשלא השמיד את עמלק (שמ"א טו). גם למשה ולאהרן, מנהיגי ישראל במדבר, קרה דבר דומה: החטא שלהם (ע"פ שיעור של עמוס עזריה ) היה שהם פחדו מעם ישראל. אהרן חטא בפעם הראשונה בפרשת העגל (שמות לב), ואז ה' סלח לו; משה חטא בפעם הראשונה בפרשת המרגלים (במדבר יד), ואז ה' סלח לו; אבל בפעם השניה שהם פחדו – בפרשת מי מריבה (במדבר כ) – ה' כבר לא סלח להם, אלא קבע שהם לא ייכנסו לארץ ישראל.

בכמה מקומות בתורה נאמר שה' "פוקד עוון אבות על בנים":

1. בדיברות שנאמרו במתן-תורה הראשון ( שמות כ4 , דברים ה8 ): " לא תשתחוה להם ולא תעבדם, כי אנכי ה' אלהיך אל קנא פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי "
2. במידות שנאמרו למשה במתן-תורה השני ( שמות לד7 ): " נצר חסד לאלפים, נשא עון ופשע וחטאה, ונקה לא ינקה, פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים "
3. בדברי משה לה', כשביקש מה' לסלוח לישראל על עוון המרגלים ( במדבר יד18 ): " ה' ארך אפים ורב חסד, נשא עון ופשע ונקה לא ינקה, פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים "

בדיברות (1) נראה, שמידה זו היא מידה של דין וקנאות - ה' הוא " אל קנא, פוקד עוון אבות על בנים "; אך בדברי משה (3), ברור שמידה זו היא מידה של רחמים וחסד - ה' הוא " רב חסד... פוקד עוון אבות על בנים "; וכך כנראה גם במידות שנאמרו במתן-תורה השני (2). איך זה ייתכן?

 

1. ע"פ הרמב"ם, המידה " פוקד עוון אבות על בנים " היא, בדרך-כלל, מידה של רחמים: ה' אינו מעניש את החוטאים מייד, אלא נותן לבניהם הזדמנות לתקן את מעשיהם, עד ארבעה דורות, ורק אם ארבעה דורות בזה-אחר-זה אוחזים במעשיהם הרעים של אבותיהם - אז ה' מעניש את הדור הרביעי על כל העוונות המצטברים. לפי זה, בעשרת הדיברות (1), הכוונה היא להדגיש, שה' דוחה את העונש רק למשך 4 דורות ולא יותר ; כך שאם אדם יראה שאביו וסבו עבדו עבודה זרה ולא נענשו, שלא יאמר "גם אני אלך בדרכם ולא יקרה לי שום דבר", כי ייתכן שהוא כבר הדור הרביעי.

 

2. ולי נראה, שהפועל "פוקד" אין משמעו דווקא "מעניש", אלא " מביא בחשבון ". המידה " פוקד עוון אבות על בנים " משמעה, שה' מביא בחשבון את עוונותיהם של האבות, כאשר הוא שופט את הבנים. חשבון זה יכול להיות לטובה או לרעה:

• כאשר הבנים שונאים את ה', וממשיכים בדרכיהם הרעות של אבותיהם, ה' מחשיב להם את עוונות אבותיהם ושופט אותם בחומרה רבה יותר, כי עוון של שושלת שלמה הוא כבד יותר, משפיע יותר לרעה על החברה, וקשה יותר לתקן אותו, ולכן העונש כבד יותר; זה המקרה שמתואר בעשרת הדיברות (1) - " לשנאי ";
• אך כאשר הבנים מנסים לתקן את דרכי אבותיהם, גם אם הם לא מצליחים לתקן הכל, ה' מתחשב בכך שאבותיהם חינכו אותם לחטוא, ושופט אותם לפי ההתקדמות והשיפור, ולא לפי המעשים המוחלטים. זו היתה כוונתו של משה בתפילתו לאחר חטא המרגלים (3) - הוא ביקש מה', שיתחשב במעשיהם הרעים של בני הדור הקודם במצרים, שהיו עובדי אלילים, וחינכו את בניהם בדרך רעה; ולכן קשה להאשים את בניהם בכך שהם לא לגמרי בוטחים בה'.

 

האדם אינו לבד בעולם - הוא שייך למשפחה מסויימת ולחברה מסויימת. הוא אינו יכול לתקן לבדו את כל הבעיות של החברה. אם ינסה לתקן הכל בעצמו - הוא עלול להשתגע מרוב עומס. לכן, אפשר להתעודד מהעובדה, שה' אינו שופט אותנו לפי קנה-מידה מוחלט, אלא לפי המשפחה והחברה שאנחנו נמצאים בה - גם אם נתקן רק חלק קטן מהבעיות, זה ייחשב לטובתנו.

ע"ע:

• "איש בחטאו יומת" לעומת "פוקד עוון אבות..." בפורום דרישת ה'
• איש בחטאו יומת
  
• "זכור את אשר עשה לך עמלק" לעומת "ובנים לא יומתו על אבות"  
  

 

הקטע החשוב ביותר אשר אמר משה: "למען אמצא חן בעיניך"...

ואמנם, בפתח דבריו אמר משה: "ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך"...

כלומר, האדם המאמין ימצא מענה אלהים לדעת את דרכיו - רק אם יתקיים התנאי ההכרחי - "אם נא מצאתי חן בעיניך"...

ללא ספק אלהים יודע: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"...
(קהלת ז' 20)

אם-כן, מגוון החטאים מוכיח כי אין סוף אפשרויות קיימות לביצועי ה"חטא" וסגנונם של החוטאים שונה זה מזה...לפי-כך, מצטמצמת יכולתו של האדם למצוא חן בעיני האלהים...ומכאן ברור כי המאמץ להגיע לשביעות רצון בקריטריונים של רמת הדרישה האלהית מחייב "אומץ-לב" של האדם המאמין...לדעת כי הוא לבדו בחטאו ובצדקתו וסגנונו שונה הוא מסגנון דרכיו של כל אדם אחר...

על-פי דברי ה' לאברהם לפני השמדת סדום, נראה שה', "שופט כל הארץ", לא משמיד את הצדיקים יחד עם שכניהם הרשעים. יותר מזה: אם יש לפחות 10 צדיקים בעיר, ה' משאיר על תלה את כל העיר, גם אם היא מלאה רשעים.

אולם, מכמה מקורות אחרים נראה שה' כן משמיד את שכניהם של הרשעים:

א. בפרשת קורח (במדבר טז 19-21): " וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעֵדָה: וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע ". ה' אומר למשה ואהרן: אימרו לעדה כי מי שרוצה להנצל - שיזוז מהמקום שבו נמצא קורח, שלא יהיה כלל במחיצת קורח ועדתו. ברור שהקהל לא נחשב לחוטא כמו קרח, שאלמלא כן היה מת בכל מקום שבו נמצא. ובכל זאת, אם לא יזוזו, הם ייפגעו יחד עם קורח!

• כאן אפשר להסביר שמדובר בערבות הדדית - " כל ישראל ערבים זה לזה " אבל לא כל הגויים ערבים זה לזה, ולכן בעם ישראל יש ענישה קבוצתית ואצל הגויים כל אחד נשפט באופן פרטי.

ב. במכת בכורות נצטוו בני ישראל לא לצאת מפתח הבית כל הלילה; אם היו יוצאים - המשחית היה פוגע גם בהם; וכאן אי-אפשר לומר שבני ישראל ערבים כלפי המצרים!

• כאן (וגם בפרשת קורח) אפשר להסביר, שהצדיקים לא מפסידים שום דבר - הם רק צריכים לזוז כדי להתרחק מעדת קורח, או להסתגר בבתיהם למשך הלילה; אבל בפרשת סדום, אם הצדיקים יאלצו לברוח מהעיר, הם עלולים להפסיד את ביתם ואת כל רכושם; ה' לא רצה שייגרם נזק לצדיקים, לא בגופם ולא ברכושם, לכן ה' אמר שאם יש לפחות 10 צדיקים, הוא יסלח לכל העיר.

ג. בספר יונה נאמר שה' סלח לאשורים בנינוה רק בגלל שחזרו בתשובה, אבל אם לא היו חוזרים בתשובה היה הופך את העיר, למרות ש( יונה ד11) " יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה "; כאן אין ערבות הדדית כי מדובר בגויים, ובכל זאת, התינוקות "אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם" היו נענשים בגופם, יחד עם הרשעים!

ד. כך לימדו חז"ל גם בענין קריעת ים סוף, כדברי רש"י על שמות טו5 " כמו אבן - ובמקום אחר צללו כעופרת ובמקום אחר יאכלמו כקש . הרשעים - כקש הולכים ומטורפין עולין ויורדין. בינונים - כאבן. והכשרים - כעופרת שנחו מיד ".

ייתכן שיש הבדל בין "צדיקים" לבין "חפים מפשע".  צדיקים = אנשים העושים צדק ורודפים צדק בפועל; כשיש צדיקים בתוך העיר , בעלי מעמד בעיר, הם יכולים להשפיע במעשיהם על סביבתם, ולכן יש מקום לסלוח לכל העיר ולתת לה עוד הזדמנות. אבל אנשים שרק נמנעים מעשיית רשע, לא יכולים להשפיע על סביבתם, ולכן הם לא יכולים להציל את סביבתם אלא רק את עצמם, אם יברחו:

• בני ישראל בפרשת קורח כנראה לא היו צדיקים גדולים - הם רק נמנעו מלהשתתף בעדת קורח;
• גם בני ישראל במצרים לא היו צדיקים גדולים (ע' יחזקאל כ);
• גם בנינוה - התינוקות והבהמות " אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו " בוודאי לא היו צדיקים ולא היתה להם כל השפעה על העיר. אילו התושבים המבוגרים היו נשארים רשעים, אותם 12 רבו היו מושפעים מהרשעים ולכן לא היה מקום להציל אותם; אך לאחר שהתושבים המבוגרים חזרו בתשובה בפומבי, יש סיכוי שאותם 12 רבו יושפעו מהמהלך ויחזרו אף הם בתשובה, ולכן יש טעם לרחם על כל המקום בעבורם (ע' גם מדוע סלח ה' לאנשי נינוה?)
  
• גם בים סוף, בצבא שרדף אחרי בני ישראל, לא היו מצרים צדיקים, שהתנגדו באופן פעיל לרדיפה; היו רק מצרים כשרים , שפעלו מתוך חוסר-ברירה (לא רצו לסרב פקודה); ולכן הם לא יכלו להציל את עצמם או את חבריהם.
  

בפרשת סדום, ה', כביכול, "טורח" הרבה כדי לברר אם יש צדיקים בסדום - הוא שולח לשם מלאכים שעושים פעולות מאד מסוכנות. אמנם המלאכים עצמם לא יכולים למות, ובכל זאת הדבר מלמדנו על גודל הסיכון שצריך לקחת כדי לברר אם יש צדיקים. תוצאת הבירור היא, שאין בכלל צדיקים בתוך העיר - אפילו ללוט אין כל השפעה על העיר; כשהוא מנסה להשפיע עליהם, אומרים לו " האחד בא לגור וישפוט שפוט?! ", כלומר, אתה בכלל לא אחד מאיתנו [גם בספר יחזקאל נאמר, שאנשים מסויימים לא יכולים להציל את קרוביהם או את סביבתם, אלא רק את עצמם ( יחזקאל יד14): " והיו שלשת האנשים האלה בתוכה, נח דנאל ואיוב - המה בצדקתם ינצלו נפשם, נאם ד' ה' " : נוח דנאל ואיוב היו אנשים מאד טובים בפני עצמם, אך הם לא השפיעו על סביבתם, ולכן יכלו להציל רק את עצמם].

מכיוון שללוט אין השפעה, הוא לא יכול להציל את העיר בזכותו, אלא רק לברוח משם, וה' עוזר לו לברוח.

רק לאחר שה' מגיע למסקנה, שאין כל צדיקים בעלי-השפעה שיכולים להשפיע לטובה על סדום; ורק לאחר שהוא עוזר לאדם הכשר היחיד בסדום להימלט משם; רק אז הוא משמיד את כל העיר.

וכך ראוי גם לנו, עם ה', לנהוג בכל מלחמותינו.